יום שישי, 30 בדצמבר 2011

פלפל ממולא צמחוני - פפושה של אמא #2

שני כרטיסי אשראי היו לאימי המופלאה. אחד בשבילה ואחד בשביל הפפושה.
שנים שאני הייתי ה"פפושה של אמא" וכשיום אחד ישבתי בארוחת ערב משפחתית, אחרי שכבר לא גרתי בבית, נדהמתי לגלות שיש פפושה נוספת. לא אחת- כי אם שתיים. אחותי הקטנה אמרה איזה משהו מעורר גאווה אימהית והלסת שלי נפלה לרצפה.
"סליחה?! את קראת לה עכשיו 'פפושה של אמא'??" שאלתי את אימי בזעם והיא, בחיוך אופייני, הבהירה שאני לא הפפושה היחידה.


יום חמישי, 1 בדצמבר 2011

שלבים בהתפתחות ילדך - - קישואים ברוטב עגבניות / קישואים ברוטב אדום


"כל ילד יגיע לשלב בו הוא- 
או ינסה לספר את עצמו
או יכניס גוף זר לאף!"

כך אמרה לי אימי המופלאה לפני כמה שנים וסיפרה לי שבעוד אני ושתי אחיותיי ניסינו לספר את עצמנו (אני למשל, ניסיתי לגזור לעצמי את הפוני, משימה שלא עלתה יפה, בלשון המעטה), אחי הגאון בחר דווקא באופציה השניה של האקסיומה וכך הופיע ערב אחד מול אימי המופלאה, כשהוא מצביע על נחירו הימני ומכריז: "נכנס לי חרוז לאף!"
"נכנס". באורח פלא ממש. לבדו הוא נכנס, החרוז.

יום שבת, 19 בנובמבר 2011

ימי שלישי עם אימי במחלקה האונקולוגית ברמב"ם - מרק אפונה וניוקי עם דימה ואנטוניו בנדרס


ברגע שאימי המופלאה התאוששה מניתוח פתיחת הבטן שלא הניב דבר למעט צלקת ארוכה, התחלנו היא התחילה את הטיפולים הכימותרפיים.
כמו בזוגיות, כך גם בסרטן- עוברים מהר מאוד לדבר ב"אנחנו". את אימי המופלאה זה היה מוציא מהדעת:
בכל פעם שהיה לי טלפון והייתי אומרת ש"אנחנו בדיוק בטיפול" היא היתה מייד מהסה אותי ומכריחה אותי לתקן שהיא בטיפול ו"לא את, חס וחלילה!"

יום שבת, 12 בנובמבר 2011

מפגש בני-דודים #1 - קונספט ביס / קינוחים אישיים

"מה קונספט ביס, מה? היא לא מבינה שאני רעב?!"
(אחי הגאון, 11 בנובמבר, 2011)
הכל התחיל לפני שלושה שבועות. לא. למעשה הכל התחיל לפני כמה שנים כשאמרתי לאמא שלי אחרי איזה חג שכל כך כיף לפגוש את כל בני הדודים וכמה חבל שזה קורה לעתים רחוקות (ראש השנה, סוכות, פסח ושבועות). אימי המופלאה אמרה לי שזה תלוי בנו ושאם רוצים- לא חייבים להיפגש רק בחגים.
והנה, שנים אחר-כך ואני מוצאת את עצמי באחד הערבים מהרהרת ברן, בנדוד אהוב, וחושבת לעצמי 'כמה חבל שאני לא מבלה איתו יותר...' ומרן מחשבותיי נדדו לגל, גם הוא בנדוד אהוב אם כי חוטא בהעדפת יתר של הצד השני של משפחתו (ררררררר....) וככל שהפכתי בזה עוד ועוד וחשבתי על כל בני דודיי האהובים הבנתי-
הגיעה השעה למפגש בני-דודים מס' 1!

יום שישי, 4 בנובמבר 2011

מרק עדשים עם רכיב סודי - הדרכת כלות או "כמה קל להחזיר אבלים בתשובה"


בפוסט על אימה של כרמית ז"ל, הבטחתי לכתוב על איך כמעט והוחזרתי בתשובה. היות שחששתי שהרבנית הקדושה (NOT) קוראת פה לא היה לי אומץ לכתוב על כך עד כה, אבל היום מתחשק לי לספר על זה. נמאס לי לצנזר את עצמי מטעמי "אולי היא קוראת פה". אז אם היא קוראת פה, שתקרא. זו היא שעשתה לי כל כך רע ולא להפך. אולי בזכות הפוסט הזה היא תלמד לצנזר את עצמה.

יום חמישי, 20 באוקטובר 2011

חגי ישראל להדגשת המחסור באימי המופלאה - המדריך להכנת אורז מושלם / אורז אחד-אחד


ראשית קבלו את התנצלותי הכנה- הרבה מאוד זמן לא כתבתי.
החגים קשים לי. כתבתי את זה כבר בפוסט על פסח. זה קשה מנשוא. כל חברה שמקטרת לי על זה שאמא שלה משגעת אותה גורמת לי לקנאה אדירה וכל בחורה שמסתובבת בשופינג עם אמא שלה מעבירה אותי על דעתי.
התחושה האיומה הזו שאני כבר לעולם לא אזכה להרגיש מה זו אהבה של אמא בלתי נסבלת באופן כללי, אך בחגים היא עולה על גדותיה. וכשהחגים באים בזה אחר זה (ספטמבר-אוקטובר) ותוסיפו לזה אירוע נוסף ובלתי צפוי שהוציא אותי מאיפוס, הדבר האחרון שמתחשק לי זה לבשל. אז נעדרתי קצת. אבל חזרתי.

יום ראשון, 18 בספטמבר 2011

קינוח מיוחד לראש השנה - פאי תפוחים עם גלידת וניל לייד - בפרשנות אישית

כבר אמרתי שאני לא אוהבת עוגות עם פירות? אמרתי.
כבר אמרתי שאיני מחשיבה שום קינוח לכזה אם אין בו שוקולד? גם אמרתי.
אבל החלטתי לחרוג ממנהגי בעקבות הזמנה מרגשת מהאישה והאגדה, Oogio.net, שביקשה קינוח לראש השנה ברוח החג.
מממ... מה אני אכין... אני הרי לא אוהבת תפוחים, לא אוהבת תפוחים בדבש, לא אוהבת שוקולד עם דבש...
אבל - - -
יש את פאי התפוחים המעולה של אמא שלי! אני אביא אותו, אצלם עם כדור גלידת וניל הום-מייד לייד ושלום-על-ישראל. 
אבל להביא מתכון שכבר פורסם? מבאס.
ומה כל כך מיוחד בפאי תפוחים, טעים ככל שיהיה? צריך הרי מתכון מיוחד וחגיגי...
ואז זה היכה בי. גלידת הוניל צריכה להיות חלק מהקינוח, שלא לומר- חלק עיקרי מהקינוח. וניל, כידוע, הרבה יותר טעים מתפוחים. לא ככה?
אז קבלו את קינוח ראש השנה שלי לשנת 2011, מבוסס על המתכון המופלא של אימי המופלאה לפאי תפוחים, עם פרשנות אישית שלי לגלידת הוניל:
במקום גלידה- ספק בוואריה-ספק מוס - שמכיל את הפאי בתוכו.
כן, זה טעים כמו שזה נשמע.
אה, ודבר אחרון לפני שמתחילים-
אל תיבהלו מאורך המתכון. באמת שזה שטויות. רק צריך לשים לב טוב-טוב להוראות ולהצטייד במדחום.
"מדחום??" אתם שואלים את עצמכם?
כן. מדחום. ולא, לא לקנות אותו בחנויות המתמחות. זה סתם יקר. הנה פה, אפשר למצוא מדחום מטבח זול וחתיך, אפילו בלי לשלם דמי משלוח. את 150-250 השקלים שחסכתם על מדחום מחנות אפייה מפונפנת תבזבזו על תחביב ראוי באמת!

יום רביעי, 7 בספטמבר 2011

עוגת ביסקוויטים מעולה / עוגת גלידה מעולה עם טריק מהסרטים! - פתאום התחלתי לפחד שעוד קצת ואני לא אזכור אותה בכלל.



הכל התחיל לפני שבועיים, כשניסיתי להיזכר בצחוק של אמא שלי.
היה מאוד קל להצחיק את אימי המופלאה, שצחקה המון ומכל הלב; ופתאום- 
לא זכרתי את הצחוק שלה.

את הקול שלה אני דווקא זוכרת היטב. ולא רק אותו. גם דברים שהיתה נוהגת לומר אני זוכרת. שמות חיבה שכינתה אותי בהם ("שאינ'לה" (נהגה: Sha'inale), "פפושה של אמא" והקלאסי מכולם: "חביבַתי"), משפטים מצחיקים שלה: ("נו, ראית את היפהפייה/אינטיליגנטית?" מלווה בחיוך ממזרי ובהטיית הראש לצד ימין) וגם משפטים שאמרה לי שוב ושוב כשניסיתי לשכנע אותה לעשות משהו שלא רצתה ("בבית שלך תעשי מה שאת רוצה!" או הגירסה הברורה יותר: "אז שבבית שלך לא יהיו וילונות!" ->אחרי שניסיתי אינספור פעמים לשכנע אותה להעיף את הוילונות/השטיחים מהבית).
אבל הדבר החשוב מכולם נשכח ממני.
לא הצלחתי להיזכר בצחוק שלה. איך אפשר לשכוח את הצחוק של אמא שלך?

יום רביעי, 31 באוגוסט 2011

Blog Day! - חמשת הבלוגים שאני הכי אוהבת

לגמרי במקרה גיליתי שהיום הוא יום ה Blog Day!
חמישה? צריך לבחור רק חמישה?
אני עוקבת באדיקות אחרי עשרות בלוגים... אבל הנה הם- חמשת הבלוגים האהובים עלי, מסודרים לפי הרגש:


ראשון, אחי הגאון :-) סיפרתי לכם כבר שבניתי עליו לטייס או חובלים, הילד עבר מיונים וגיבושים קשים ומלחיצים (אותי) והחליט (בלי לשאול אותי) שהוא רוצה להיות לוחם אמיתי ("מה אני איזה חפ"שן?!") ומסתבר, שהוא מוכשר כמו שד וכותב ממש ממש יפה.
אז ראשון בחיי וראשון ברשימת המומלצים שלי, קבלו אותו:
המסע לסגול, עם הפוסט הכי מרגש שקראתי בחיי

יום ראשון, 21 באוגוסט 2011

ביום בו חזרנו לשיגרה - לזניה מעולה

אימי המופלאה חיכתה לראות שאנחנו חוזרים לשגרה.

קצת לפני שהכל נגמר, כשאימי המופלאה היתה מאושפזת בחדר לבד, בצהריי יום עבודה אחד, קיבלתי טלפון בהול מדודתי. שנאתי לשמוע את הצלצול המיוחד שהקצתי לה בסלולרי שלי. שנאתי אותו כל כך, חששתי ממנו והייתי עונה לה תמיד ב:"מה קרה?" מבוהל.
ובאותו יום, כששאלתי מה קרה, היא אמרה בקול סדוק שמנסה להיות חזק: "לאמא היתה קריסת מערכות. בואי מהר". באתי הכי מהר שיכולתי, הכי מהר שאפשר מתל-אביב לרמב"ם. הגעתי וראיתי עשרות אנשים מתגודדים לייד חדרה. היא היתה בהכרה, ראו שהיא מבינה ומזהה אותנו, אבל גם ראו איך לאט לאט היא דועכת.
כולנו היינו סביבה מלבד אחותי הפפושה, שאותה אי-אפשר היה להשיג. היא בדיוק התגייסה והיתה באמצע סיור בירושלים. בבסיס שלה לא ידעו למי להפנות אותנו והטלפון של החיילת המצטיינת היה סגור, בפקודה.
הרגשתי שאני יוצאת מדעתי. לא יכול להיות שאמא שלי תלך בלי שפפושה תזכה למבט אחרון, לפרידה.
אבל פפושה? היא בסיור. הטלפון כבוי. אנא נסו מאוחר יותר.
בסוף, בדרך לא דרך, הצליחו לאתר אותה והיא הגיעה. מאוחר מדי. אמא שלי עדיין היתה בחיים, אבל עיניה היו עצומות והיא כבר לא הגיבה לכלום.

יום שישי, 5 באוגוסט 2011

ופתאום גיליתי שלא רק עבורי היא היתה כל-כך משמעותית - תפוחי אדמה אפויים בחמש דקות







"מה קורה? אני מקווה שהכל טוב, אבל למקרה שאכן לא משהו-
ההורים שלי חיפשו דרך ליצור קשר איתכם.
אמא שלך עזרה המון להורים שלי....
מקווה לשמוע שאת לא מבינה על מה אני מדברת... הילה"


ביום שאימי המופלאה נפטרה באה סילה, החברה היקרה שלי, שאהבה לשמוע את אמא שלי קוראת לה "חביבַתי". סילה באה מירושלים ואני יצאתי החוצה לחכות לה. אחרי שהתחבקנו ובכיתי (למרות שכבר חשבתי שנגמרו לי הדמעות), פנינו חזרה לכיוון הבית ופתאום הבחנתי בדבר הנורא הזה, שהיכה בי בפתאומיות ובלי כל הכנה:


כך, ברגע אחד, אם היה לי איזה ספק קטן לפני כן, הבנתי שזהו. הכל נגמר.


להלוויה של אימי המופלאה הגיעו כ2,500 אנשים. אמא שלי היתה אישה מופלאה ואהובה, פשוט על כולם.

יום ראשון, 31 ביולי 2011

מנויי הבלוג היקרים שלי,

לצערי בעקבות תקלה טכנית מעיקה לא קיבלתם עדכונים על שני הפוסטים האחרונים.
אני מרגישה מחוייבות לעדכן אתכם, לפחות כדי שתדעו מה עלה בגורל עוגת הגבינה בתחרות העוגות :-)


אם כן- אלו הפוסטים שככל הנראה החמצתם:


טראפלס שוקולד מעולים עם ייסורי מצפון בצידם
תמונות וסיפור תחרות העוגות


יום נעים ובשורות טובות,
נחמה :-)

יום שלישי, 19 ביולי 2011

מה היה קורה אילו - טראפלס מעולים


מאז אותו יום שחור שגיליתי שאימי חולה במחלה הארורה הקפדתי להימנע משאלות ה"מה היה קורה אילו?"
מה היה קורה אילו היינו מגלים את זה בזמן?
מה היה קורה אלמלא היו גרורות?
מה היה קורה אילו המחלה היתה פורצת רק עוד עשרים שנה?
שלושים שנה?
מה היה קורה אילו לא היתה פורצת כלל?

אבל בזמן האחרון אני על סף התמוטטות ויש שאלה אחת ויחידה שלא נותנת לי מנוח:
מה היה קורה אילו אימי המופלאה היתה עדיין בחיים?
מה היה קורה? לאחי הגאון היתה אמא שתלווה אותו כשהוא מתגייס לצבא. זה מה שהיה קורה.

יום ראשון, 10 ביולי 2011

אאוטינג חסר תקדים - חברים, אני צריכה את עזרתכם! :-)

פוסט חדש, ללא מתכון, רק עם בקשה קטנה...

זוכרים את עוגת טובה? אז העוגה הזו (ועוד שתיים שלי) נכנסו לתחרות עוגות.
יותר משאני רוצה את הפרס אני רוצה לזעוק ושכל העולם יידע:
"זו העוגה של אמא שלי!!"


אמנם העוגה מפורסמת בבלוג, אבל זה לא מספיק לי. אתם מבינים, בהרגשה שלי, ככל שיותר ויותר אנשים ינסו את העוגה (ואני מרשה לעצמי להמר שגם יתאהבו בה מייד לאחר שיטעמו ממנה) -כך אימי המופלאה תמשיך להתקיים, איכשהו, ביקום הזה.
אני יודעת שזה משונה ואולי אפילו מגוחך, אבל זו האמת.
אני רוצה שעוד ועוד אנשים יחשפו למתכונים שלה ואם צריך לבחור אחד- הרי שהוא ללא ספק-
המתכון הזה.

יום רביעי, 6 ביולי 2011

מסתבר שהדחקתי - טארט תפוחים / פאי תפוחים / עוגת תפוחים

עוגת תפוחים משגעת
(משהו מוזר בתמונה הזו, לא? היא ניראית כאילו נלקחה היישר מספר בישול משנות השמונים המוקדמות.... )











לפני הרבה (מדי) שנים, סיפרה לי אישה יקרה על האובדן של סבתא שלה. המשפחה שלה ידעה שימיה של סבתהּ ספורים והיה לה מזל שהיא הספיקה והשכילה להיפרד ממנה. במסגרת תהליך הפרידה, כשישבה לצד מיטתה, היא דאגה לבקש ממנה שתכתיב לה את המתכונים שלה שהם כל כך אהבו, שיישארו להם למזכרת.

הסיפור הזה הדהד באוזניי בחודשיה האחרונים של אימי. מצד אחד- למרות הרופאים מבשרי הרעות היינו אופטימיים עד הרגע האחרון והרי אין שום סיכוי שהיא לא תחלים בסופו של דבר. מצד שני- אם אמא שלי תלך לי ולא יהיה לי המתכון לעוגת הגבינה המפורסמת שלה- זה יהיה כל כך עצוב... אמא שלי זכרה את המתכון בעל פה וידעתי שאין סיכוי שאמצא אותו כתוב בשום מקום. והעוגה הזו, היא היתה כל כך מזוהה איתה... הייתי חייבת את המתכון אבל לא העזתי לבקש. היה ברור שברגע שאני מבקשת ממנה את המתכון אני מכירה בעובדה שזהו. עוד מעט הכל נגמר ואני חייבת מזכרת. ואם אני אעז להרים ידיים אז בטח שהיא תיכנע אחריי.
ואני? מסתבר שהדחקתי. 

ואז היא נפטרה לי. לנו. ובשבעה טסתי לאוצר המתכונים וחיפשתי וחיפשתי וחיפשתי וחיפשתי ו...
אין.

יום שבת, 25 ביוני 2011

אני לא מבינה איך היא עשתה את זה - נודלס עם קוביות עוף ופטריות (פד תאי או פתאי)


אני חושבת שלא קשה להבין מהבלוג שלי שאני מעריצה את אמא שלי. בלי קשר למחלה ובטח בלי קשר לזה שהיא איננה היום. היא תמיד היתה מושלמת בעיני. עד גיל 12 הייתי בכלל משוכנעת שהיא קוראת מחשבות... מביך, אין מה לומר, גיל 12 זה לא בדיוק גיל 3 ובכל זאת- כך חשבתי. היא ידעה הכל. בלי לדבר, בלי לשאול- היא היתה קוראת אותי כמו ספר. והיא באמת ובתמים היתה פשוט מושלמת. כל קש שנגעה בו הפך לזהב, כל דבר  היא עשתה עם חיוך והיא כל הזמן עזרה. לכולם.

אבל מה שבאמת היה כל כך מדהים באמא שלי, שהבנתי רק שנים אחר-כך, היה הרצון שלה שיהיה לנו (לילדים שלה) הכי טוב שאפשר. גם אם הבחירות שלנו לא היו "נכונות" או "ראויות"; וגם אם הן היו כאלה שעוד נצטער עליהן. היא כמובן תמיד היתה שם כדי לייעץ, אבל את הבחירה עצמה- היא אפשרה לנו לעשות לבד. זה בא לידי ביטוי בהרבה מאוד דברים, אחד מהם היה לימודים גבוהים.

יום חמישי, 16 ביוני 2011

הפעם אין לי מתכון, אני רק עצובה משיחה בלתי צפוייה

21:38 בערב.
הטלפון שלי מצלצל.
אני מסתכלת על הצג ומופתעת. מי שמחייג אלי הוא לא אחר מאשר ראש החוג שלי, אותו לא ראיתי למעלה משנה (אחרי שסיימתי את התואר).


לצורך העניין, נקרא לו שמוליק קיפוד
שמוליק קיפוד?! חשבתי לעצמי, מעניין מה הוא נזכר בי פתאום...
עניתי.


"הו! שלום שמוליק! מה שלומך??"
"שלום נחמה. פרופסור שמוליק בשבילך"
(כאן המקום לציין שהפרופסור הינו בעל תואר ראשון ופרופסורה בלבד. תואר שני ו/או דוקטורט- דווקא אין לו...)
"כן, כן, נכון. פרופסור שמוליק. במה זכיתי?"
"את לא שואלת את עצמך למה התקשרתי?"
"דווקא כן. שאלתי- במה זכיתי?"
"תגידי, מה שלום אמא שלך?"

יום ראשון, 12 ביוני 2011

קציצות ותפוחי אדמה צהובים שהם ארוחה שלמה בסיר אחד - פרחים סגולים וורודים




אימי המופלאה היתה מנהלת בחייה המקצועים ובחייה הפרטיים כאחד. לייתר דיוק - היא קודם כל היתה תקתקנית ומשם כבר הגיעו כל יתר התכונות הניהוליות שלה. כך למשל, כשאימי שכבה במחלקת כירורגית ב' ברמב"ם, אחרי ניתוח מורכב של פתיחת בטן שהתאוששות ממנו אורכת חודש ימים לפחות- - -> היא חזרה, מיד עם התעוררותה מההרדמה, לנהל את העולם.
ראשון היה רפי, הגנן שאמא שלי כל כך אהבה, או בשמו השני: "רפי בוא, יש עוגה!" היא התקשרה אליו וביקשה שיכין את הגינה לבואה. הגינה של אימי המופלאה היתה המקום האהוב עליה ביותר, בין היתר משום שבה היא ערכה את האירועים החשובים ביותר: שם אימי ארגנה את חנוכת הבית לפני כמעט 20 שנה, שם עשתה את כל מסיבות ההפתעה שהפיקה לכל העולם, שם היו כל סעודות ה"על-האש", שם חגגנו ימי-הולדת שנה אחר שנה, שם אירחה חברים וחברות, שם למדה איתנו למבחנים, שם נבנו אינספור סוכות ושם גם קבורה שיפרה, כלבתי האהובה, שהלכה לעולמה בדמי ימיה.

יום שלישי, 31 במאי 2011

"עכשיו את בוכה? את עוד לא יודעת מה מחכה לך" - עוגת טובה האמיתית- עוגת גבינה מעולה / עוגת שכבות גבינה מושלמת שמעולם לא טעמתם טובה ממנה



מוקדש באהבה גדולה ליקירתי כרמית


ביישוב הקטן, היפה ונטול הנובורשים-שעשו-את-המכה-ובאו-להרוס (דאז) בו גדלתי, לא הייתי "הבת של".
מגיל צעיר פקדתי, בנוסף על חוג הפסנתר הרציני, שלל חוגים נוספים שהתאימו לי הרבה פחות:
ריקודי עם (לא ברור איך עברתי את בחינות הקבלה)
מקהלה (שעוד ידובר בה)
להקה בלתי מתפשרת אחת ואפס סולואים לאורך כל שנותיי בה (כנראה שלמרות מה שחשבתי, לשיר איני יודעת, או כפי שהיטיב שי של סילה לנסח אחרי ששמע אותי מפליאה בשירה: "עדיף שתישאר עם הפסנתר").
נו שויין. שלל חוגים ומעט הצלחות בצידם למעט הצלחה אחת מובהקת: הכירו אותי. הייתי מה שהיום כל ילד חולם להיות. הייתי מפורסמת. טוב נו, אמנם מחוץ לאותו יישוב איש לא זיהה את פניי וגם בתוך גבולותיו לא בדיוק רדפו אחריי לבקש חתימות, אבל בכל מקום בו הלכתי הכירו אותי, ואת אימי הכירו כ"אמא של נחמה".
ולי? לי היה חשוב לא לעשות בושות ולהסב לאימי המופלאה אינספור סיבות לגאווה והשווצות.
ובלוויה- גם.
ובשבעה- גם.
וגם היום.
עדיין חשוב לי לא לעשות בושות לאמא. מאוד חשוב לי שהיא תהיה גאה בי, בשביל הסיכוי הקטן הזה שהיא איכשהו רואה.
(אגב, מרוב רצון לא לעשות בושות כמעט שהוחזרתי בתשובה רגע לפני חתונתי).


יום שני, 23 במאי 2011

עוגת כף קמח - הרגע המאושר ביותר בחיי


לפני כמה חודשים נירצו, חברי היקר והטוב, שאל אותי מה היה הרגע המאושר ביותר בחיי.
אז סיפרתי לו.

פורים 2009, אימי המופלאה שוב מאושפזת במחלקה האונקולוגית ברמב"ם. הגעתי לשם ביום חמישי בערב והבנתי שזה הסוף. לא עושים יותר טיפולים. אין בשביל מה. 
זו בשורה איומה לקבל, בייחוד כשמדובר באדם כל כך משמעותי וקרוב אליך. הרי לא יכול להיות שאין שום דבר שיציל אותה. זה פשוט לא ייתכן.

בסוף השבוע הזה, אימי זכתה בחדר פרטי, אותו חדר שבתחילת המחלה, כשעוד היינו תמימים ואופטימיים, ייחלנו שתקבל; ובסופה פחדנו ממנו פחד מוות. ה"חדר לבד" הזה, פירושו- 
קחו לכם זמן להיפרד מהאישה שאתם כל כך אוהבים. אנחנו מרחיקים אתכם משאר החולים במחלקה ומבני המשפחה שמלווים אותם, כי לא נותר לכם עוד הרבה זמן... 

יום שלישי, 17 במאי 2011

"אני רוצה לחבק אותך, לכי לשרפרף"

הפעם פוסט באווירה מעט שונה.
היום החתיך ואני חוגגים שנה לנישואינו (וכמעט שמונה שנים להיווסדנו, אבל מי סופר?)
כפי שכתבתי לא פעם, התחתנו חודשיים בלבד אחרי שאימי המופלאה נפטרה.

זו טבעת האירוסין שלי:


חיתן אותנו רב מקסים שאיפשר לנו להקריא זה לזו כמה מילים במעמד החופה.

יום שבת, 7 במאי 2011

עצמאות בכוח - עוף בשזיפים


יום העצמאות הראשון אחרי שאימי נפטרה היה אמור להיות מדכא להחריד. לאף אחד במשפחה המורחבת לא היה חשק לעשות דבר, בעוד שלנו, האחים, היה מאוד מאוד חשוב דווקא כן לעשות שמייח.
ממש כשם שהחלטתי שלא לבטל את החתונה (שהתקיימה חודשיים בדיוק אחרי שקמנו מהשבעה), כך היה ברור לגמרי שחגים במשפחה שלנו לא יהיו עצובים (ככל שניתן, כמובן...). החלטה מושכלת לגמרי שמגיעה מהמקום הכי נמוך וחשוך. אם לא נחגוג עכשיו- אימתי? 
וכך, מתהומות של חוסר ועצב בלתי נתפסים, נפגשנו ארבעת האחים בביתי שברמת גן - (אמנם לא עושים את העל-האש המסורתי, אבל לפחות שתהיה ארוחת צהריים חגיגית)- כתגבורת  הבאנו את סבא שלמה (אבא של...) שננטש אחר כבוד על-ידי סבתי שתחייה, אשר העדיפה לנצל את יום החופש שנכפה עליה ולבקר את משפחתה בצפת.

יום שני, 2 במאי 2011

עוגת קדאיף אישית / עוגת קדאיף - זכרונות מהעמק

מוקדש ללילך ב.

את שנות ילדותי היפות העברתי בכפר, אי שם בעמק הירוק תמיד. 
ובכפר היתה לי חברה טובה, לילך שמה. יום אחד, אחרי בית הספר, לילך ואני החלטנו שלא מיצינו ושאנחנו מוכרחות להמשיך את השהות המשותפת. האימהות הגיעו לאסוף אותנו ואני הכרזתי שאני הולכת ללילך. אמא שלי, שככל הנראה הובכה מזה שהבת החוצפנית שלה מזמינה את עצמה סתם כך לאנשים, מייד מיהרה לפתות אותנו לבוא אלינו הביתה ולשם כך היא שלפה את הטיעון הלא משכנע בעליל: "כדאי לכן לבוא יש שעועית לבנה!"

שעועית לבנה! איכס! לא רק שזה לא שכנע אותי לוותר על הבית של לילך, זה רק גרם לי לחשוב מייד על אלטרנטיבות אחרות לארוחת הצהריים שלי. או-אז אמרה אימה של לילך את מילות הקסם:
"אצלינו יש שניצל וצ'יפס!"
נו, כבר אמרתי לא פעם ששניצל וצ'יפס היו מאז ומעולם המאכל האהוב עלי מכל. בשנייה שהבנתי שיש פוטנציאל לצ'יפס בארוחת הצהריים שלי- הדרך לבית של לילך היתה קצרה מאוד. הגענו אליה ומאותו הרגע קראנו לעצמנו חבורת "שו לבנה". על שם השו(עוע)ית הלבנה שכמעט נאלצנו לאכול.

יום שני, 25 באפריל 2011

מחפשת סימן - כרובית בתנור


מרגע שאימי נפטרה אני מחכה לסימן.
אין יום שעובר בלי שאני אחשוב עם עצמי אם קיבלתי כבר סימן, או אתלונן בפניה- למה היא לא נותנת לי סימן.
אפילו בהספד שקראתי מעל הקבר בהלוויה- כבר אז, ביקשתי סימן.
סימן שהיא רואה. שהיא איכשהו פה, בינינו. שהיא גאה, או אולי מאוכזבת?
סימן!
אני חייבת לדעת שהיא נמצאת איתי וה"חייבת לדעת" הזה, לא נותן לי מנוח.

יום ראשון, 17 באפריל 2011

איך אפשר לחגוג בלי אמא...?

 פסח 2011. פסח שני בלי אימי המופלאה.

פסח 2009. 
תחושה רעה מאוד באוויר. לאמא שלנו לא סתם כואבת הבטן.
אני יוצאת מגדרי כדי לחגוג את החג הזה ככל האפשר. משהו בתוכי יודע היטב שזה הפסח האחרון שאמא שלי תזכה לו.

בערב אחרי החג השני אני אסע איתה לבית חולים. למחרת היא אמורה לעבור ניתוח שתוצאותיו ישנו את חיינו.

לילה. אין כמעט אף אחד בבית החולים. שקט מצמרר. ואז, עם חצי חיוך היא זורקת לי משהו שבניתוח של הרחם (ניתוח קודם ותמים) מצאו גרורות סרטניות שמקורן לא ברחם.
לא הבנתי אז כלום בגידולים, לא כל שכן בגרורות. או אולי לא רציתי להבין?
חייכתי חיוך מאולץ ואמרתי שיש לנו מזל! כי הוציאו את הגרורות האלה יחד עם הרחם.
"כן, אני רק מקווה שלא ימצאו כלום מחר..." זה מה שהיא ענתה. 
רציתי לבכות אבל הצלחתי להחזיק את עצמי. 
אני לא יודעת מה הבנתי ומה לא הבנתי מאותה שיחה מפחידה, אני רק יודעת שבמונית בדרך לרכבת התפרקתי. 

יום שבת, 9 באפריל 2011

עוגת 2 - ריטואל קבוע שלא ישוב

 היה לה, לאימי המופלאה, ריטואל קבוע, שהיה חוזר על עצמו בכל פעם שהייתי מגיעה אליה עם משהו דרמטי או סתם כזה שדורש עניין וריכוז: תעודת סוף-שנה, טקסט שכתבתי ורציתי להקריא לה, סרטים שערכתי, תמונות שפיתחתי, סיפור מעניין שאני חייבת-חייבת לספר לה  ועוד כהנה וכהנה, שלל חוויות ואירועים.

הייתי מגיעה הביתה, נרגשת כולי, כמהה לחלוק איתה ולשתף אותה והיא היתה אומרת רק משפט אחד:  
"תכיני הכל, אני מכינה קפה ובאה." 
ככה זה. כשצריך להתרכז- צריך להתרכז! היא לא תבשל תוך-כדי והיא לא תסדר, ולא תקפל כביסה, ולא תשטוף כלים. 
היא תכין קפה ותבוא. 
לשבת איתי. 
לבד. 
ולראות מה יש לי להראות לה.

יום שישי, 18 במרץ 2011

ארטישוק ממולא - געגועיי לאוכל ביתי

ארטישוק ממולא
אחרי שנה שלמה בה שרצנו, החתיך ואני, בביתה של אימי המופלאה, הגיעה השעה לבעוט את עצמינו החוצה ולעבור לגור יחד. עבדתי אז ברמת-גבריאל והחתיך בחיפה והוחלט לגור באמצע (הקרוב יותר לעבודה שלי ;-))- - - בקיבוץ רמת דוד, שהוא, חשוב לציין, קרוב מאוד גם למקום מגוריה (דאז) של אימי המופלאה.

לעבודה יצאתי אותו בוקר מביתה של אימי (המעבר המיועד היה אמור להתרחש רק בערב- כלומר הייתי אמורה לשוב מהעבודה הישר לביתי החדש) כך שפרידת בוקר דרמטית לא נרשמה, אך משהגיעה השעה לעזוב את העבודה הרגשתי שאני מתפרקת.

יום חמישי, 3 במרץ 2011

פצפוצי אורז - "אתה אוכל, נהנה... ופתאום תוקף אותך איזה צימוק!"

פצפוצי שוקולד





הציטוט הזה שייך לאחי הגאון. אחי צעיר ממני בדיוק בעשר שנים ואני אוהבת אותו אהבת נפש. הוא מחשב עבורי תוך שניות חישובי אחוזים (שאדע כמה זה בשקלים האחוזים שאני מפסידה מדי יום בבורסה), מוסיף לי פיצ'רים לבלוג, עובר בדילוגים כל מיון אפשרי לצה"ל ועוד היד נטויה.
אחי הגאון אוהב שוקולד ואיתו אימי המופלאה נהגה להכין את עוגיות הפיצפוצים הללו.

יום חמישי, 24 בפברואר 2011

כך נראה אוצר אמיתי

הרעיון המקורי היה להפוך את האוצר שמצאתי לספר מתכונים מודפס (כריכה קשה בבקשה. תודה. שלום), אבל איפשהו בדרך הרעיון התמסמס ובכלל, ידוע שאין יפה יותר מ Soft copy ולשם-מה לנו להדפיס?

אז תודה לאחי הגאון על העיצוב שככל הנראה כבר לא ייעשה בו כל שימוש ובואו תראו את האוצר, כפי שמצאתי אותו מייד בתחילת השבעה על אימי:

המילים בצבע הירוק הן כתב ידה של אימי המופלאה.

יום שישי, 11 בפברואר 2011

לא מכבסת, לא תולה.

אבל כן מבשלת. והמון.


ב9 במרץ 2010 איבדתי את אימי האהובה ויוצאת הדופן אחרי שניהלה מאבק עיקש במחלת הסרטן.
אימי קיבלה את הבשורה על כך שהיא חולה בדיוק כש"חגגה" את יום הולדתה ה50 ונפטרה כשהיתה בת 51  וחמישה ימים.
מה יש לומר... מאז 5 הוא לא בדיוק מספר המזל שלי...


עם או בלי קשר לאישה המופלאה שהערצתי ואעריץ כל חיי, היה לי ברור שזה רק עניין של זמן עד שאכנע גם אני ואצטרף לכל הבלוגרים שאני קוראת בשקיקה.