עוגת גבינה פירורים אישית או מי היה מאמין שכבר עברה שנה מאז שהתחלתי

שנה.

שנה שלמה.

שנה שלמה עברה מאז שכתבתי פה לראשונה.

הכל התחיל מאכזבה איומה באזכרה הראשונה של אימי המופלאה. אחד-עשר החודשים הראשונים והארורים בלעדיה הסתיימו ופתאום, בעודנו עומדים מעל הקבר ופוצחים במסורת חדשה, נזכרנו ששכחנו. שכחנו להכין ספר מתכונים ולחלק אותו באזכרה כפי שתכננו.

אמא שלנו, שנתנה לנו בלי סוף, שהצליחה לגרום לכל אחד מארבעת ילדיה תחושה שהוא הכי חשוב בעולם ואין שני לו, שלמרות שעבדה במשרה מלאה תמיד מצאה זמן ללמוד איתנו למבחנים, להסיע לחוגים, לבשל עבורינו, להקשיב, לשוחח, לייעץ, להצחיק, לצחוק - 

להיות...

אמא שלנו, המופלאה, נתנה לנו בלי סוף- ואנחנו שכחנו. שנה שלמה היתה לנו כדי למצוא מתכונים אהובים, לערוך אותם, לצלם, לעצב ולהדפיס ופשוט לא עשינו את זה. את הדבר המינורי הזה, הפשוט כל כך- לא עשינו בשביל להנציח אותה כמו שצריך. כמו שהגיע לה.

בדרך אל הכישלון

נתחיל מהסוף: הפסדתי בתחרות העוגות המהוללת.

אאוטינג חסר תקדים - חברים, אני צריכה את עזרתכם! :-)

פוסט חדש, ללא מתכון, רק עם בקשה קטנה...

זוכרים את עוגת טובה? אז העוגה הזו (ועוד שתיים שלי) נכנסו לתחרות עוגות.

יותר משאני רוצה את הפרס אני רוצה לזעוק ושכל העולם יידע:

"זו העוגה של אמא שלי!!"

אמנם העוגה מפורסמת בבלוג, אבל זה לא מספיק לי. אתם מבינים, בהרגשה שלי, ככל שיותר ויותר אנשים ינסו את העוגה (ואני מרשה לעצמי להמר שגם יתאהבו בה מייד לאחר שיטעמו ממנה) -כך אימי המופלאה תמשיך להתקיים, איכשהו, ביקום הזה.
אני יודעת שזה משונה ואולי אפילו מגוחך, אבל זו האמת.
אני רוצה שעוד ועוד אנשים יחשפו למתכונים שלה ואם צריך לבחור אחד- הרי שהוא ללא ספק-
המתכון הזה.

"עכשיו את בוכה? את עוד לא יודעת מה מחכה לך" - עוגת טובה האמיתית- עוגת גבינה מעולה / עוגת שכבות גבינה מושלמת שמעולם לא טעמתם טובה ממנה

מוקדש באהבה גדולה ליקירתי כרמית


ביישוב הקטן, היפה ונטול הנובורשים-שעשו-את-המכה-ובאו-להרוס (דאז) בו גדלתי, לא הייתי "הבת של".
מגיל צעיר פקדתי, בנוסף על חוג הפסנתר הרציני, שלל חוגים נוספים שהתאימו לי הרבה פחות:
ריקודי עם (לא ברור איך עברתי את בחינות הקבלה)
מקהלה (שעוד ידובר בה)
להקה בלתי מתפשרת אחת ואפס סולואים לאורך כל שנותיי בה (כנראה שלמרות מה שחשבתי, לשיר איני יודעת, או כפי שהיטיב שי של סילה לנסח אחרי ששמע אותי מפליאה בשירה: "עדיף שתישאר עם הפסנתר").
נו שויין. שלל חוגים ומעט הצלחות בצידם למעט הצלחה אחת מובהקת: הכירו אותי. הייתי מה שהיום כל ילד חולם להיות. הייתי מפורסמת. טוב נו, אמנם מחוץ לאותו יישוב איש לא זיהה את פניי וגם בתוך גבולותיו לא בדיוק רדפו אחריי לבקש חתימות, אבל בכל מקום בו הלכתי הכירו אותי, ואת אימי הכירו כ"אמא של נחמה".
ולי? לי היה חשוב לא לעשות בושות ולהסב לאימי המופלאה אינספור סיבות לגאווה והשווצות.
ובלוויה- גם.
ובשבעה- גם.
וגם היום.
עדיין חשוב לי לא לעשות בושות לאמא. מאוד חשוב לי שהיא תהיה גאה בי, בשביל הסיכוי הקטן הזה שהיא איכשהו רואה.
(אגב, מרוב רצון לא לעשות בושות כמעט שהוחזרתי בתשובה רגע לפני חתונתי).