פרלינים קלים להכנה - איך מטמפררים שוקולד בשיטה הכי פשוטה בעולם - משלוחי מנות לפורים וזכרונות מחוייכים מהאזכרה השניה של אימי המופלאה

ב11 בפברואר הייתי אמורה לחגוג יום-הולדת שנתיים לבלוג.

תכננתי לעשות משהו נחמד, בלוג קנדי שווה, הפתעות, עניינים... אבל הפברואר הזה, שמקרב אותי בצעדי ענק לאזכרה (השלישית, מי היה מאמין...) של אימי המופלאה מוציא ממני כל חשק לחגוג.

שנה שעברה, באזכרה השניה, מאוד רציתי לעשות משהו שאולי יצליח להוציא את סבתא שלי מבית הקברות עם חיוך. התלבטתי הרבה זמן מה אפשר לעשות, אם בכלל, ובסוף, אחרי שקיבלתי אישור מדניאלה לונדון דקל, החלטתי לעשות קומיקס עם אנקדוטות מחייה. זכרונות פשוטים מחיים שלמים, שפשוט צריכים משהו שיחייה אותם. 

גלידה ביתית ללא מכונה / סמיפרדו - שיעורים לחיים

 אימי המופלאה. 
אחרי שנים ארוכות בהן עבדה במגזר הציבורי, היא עברה לתפקיד במגזר הפרטי, מעבר שהביא עימו הטבות שונות ומגוונות ובהן - רכב חברה. כל שנתיים-שלוש היו מחליפים לה רכב והכל היה טוב עד לרגע בו קיבלתי רישיון נהיגה.

תודות למנהל המקסים שלה חיש מהר קיבלתי גם אני אישור לנהוג על הרכב המהולל והרגשתי חופשיה ומאושרת.

עוגת מוס שוקולד פשוטה להכנה - פרוייקט גמר

בהתחלה פרוייקט הגמר שלי בבצלאל היה אמור להיות סרט אחר לגמרי. אבל יצא שאימי המופלאה חלתה בדיוק בשנה האחרונה ללימודים ולא הייתי מסוגלת לחשוב על דבר מלבדה. כדי לא לסחוב את התואר הזה עוד שנה מיותרת, החלטתי להפוך את סרט הגמר שלי לסרט עליה. איש מחבריי לא ידע אז שיש לי אמא חולה בסרטן. רק לראש החוג שלי סיפרתי. השאר גילו ב"צפיית ביקורות", שהתקיימה יום לפני ההקרנה הפתוחה לקהל.

הגיע יום הקרנת הסרטים. אימי המופלאה פגשה אותי בתל אביב ומשם נסענו באוטובוס (!) לירושלים (אני פחדתי לנהוג לירושלים והיא היתה מותשת מדי כדי לנהוג עוד שעה). הגענו לבצלאל ואמא שלי הסתובבה כמו כוכבת המוקפת בהילת מחלתה הארורה: כל ה"מי ומי" של התואר שלי היו שם, זיהו אותה מהסרט שראו רק יום קודם לכן. הרוב פירגנו לה בכיף את הפרצופים המכילים, המרצה האהובה לעריכה חייכה אליה חיוך מובך ואימי המופלאה חיפשה את אורי, תומר ודימה - שלושת חבריי הטובים במיוחד - כדי לתת להם מתנות סיום תואר קטנות שקנתה להם מבעוד מועד. ואני? אני הסתובבתי מאחוריה, נהנית מכל הטוב הזה: הרגשתי לרגע שיש לי אמא בריאה, אמא כוכבת, אמא כובשת (טוב, היא באמת היתה כובשת, עם או בלי המחלה הארורה...) והייתי מאושרת. בליבי חשבתי לעצמי, על כל הפרצופים המכילים שהסתובבו שם: "חכו, חכו!! זו אמא שלי! זו אמא שלי האחת והיחידה, ששום סופה לא תוכל לה! היא עוד תנצח את המחלה הזו וכולכם תאכלו את הכובע ואת הפרצופים המכילים..."

קינוחים אישיים ותפריט מסיבה חלבי - מסיבת שחרור לאחותי היפה

 

בשלושת החודשים האחרונים אני חושבת, חולמת, מדברת, רוכשת ומתעסקת אך ורק בדבר אחד:

מסיבת השחרור של אחותי הקטנה והיפה.

לא יאומן, אני עוד זוכרת היטב את יום הגיוס שלה, את הפעם הראשונה שהיא חזרה על מדים (לבית של סבא וסבתא, כי שם אימי המופלאה היתה), אני זוכרת את התמונות שצילמתי אותן (שהייתי מעלה לכאן אלמלא הייתי שומעת בראשי את אימי אומרת לי: "מה פתאום העלית את זה?! אני ניראית פה חולה!") ואני עדיין זוכרת היטב את החוויות הצבאיות הראשונות שסיפרה לנו.

לא להאמין שכבר עברו שנתיים...

והנה- הילדה השתחררה מצה"ל הגדול והחלטתי להכין לאחותי מסיבת שחרור.

מפגש בני-דודים #1 - קונספט ביס / קינוחים אישיים

"מה קונספט ביס, מה? היא לא מבינה שאני רעב?!"

(אחי הגאון, 11 בנובמבר, 2011)

הכל התחיל לפני שלושה שבועות. לא. למעשה הכל התחיל לפני כמה שנים כשאמרתי לאמא שלי אחרי איזה חג שכל כך כיף לפגוש את כל בני הדודים וכמה חבל שזה קורה לעתים רחוקות (ראש השנה, סוכות, פסח ושבועות). אימי המופלאה אמרה לי שזה תלוי בנו ושאם רוצים- לא חייבים להיפגש רק בחגים.

והנה, שנים אחר-כך ואני מוצאת את עצמי באחד הערבים מהרהרת ברן, בנדוד אהוב, וחושבת לעצמי 'כמה חבל שאני לא מבלה איתו יותר...' ומרן מחשבותיי נדדו לגל, גם הוא בנדוד אהוב אם כי חוטא בהעדפת יתר של הצד השני של משפחתו (ררררררר....) וככל שהפכתי בזה עוד ועוד וחשבתי על כל בני דודיי האהובים הבנתי-

הגיעה השעה למפגש בני-דודים מס' 1!

עוגת ביסקוויטים מעולה / עוגת גלידה מעולה עם טריק מהסרטים! - פתאום התחלתי לפחד שעוד קצת ואני לא אזכור אותה בכלל.

הכל התחיל לפני שבועיים, כשניסיתי להיזכר בצחוק של אמא שלי.

היה מאוד קל להצחיק את אימי המופלאה, שצחקה המון ומכל הלב; ופתאום- 
לא זכרתי את הצחוק שלה.

את הקול שלה אני דווקא זוכרת היטב. ולא רק אותו. גם דברים שהיתה נוהגת לומר אני זוכרת. שמות חיבה שכינתה אותי בהם ("שאינ'לה" (נהגה: Sha'inale), "פפושה של אמא" והקלאסי מכולם: "חביבַתי"), משפטים מצחיקים שלה: ("נו, ראית את היפהפייה/אינטיליגנטית?" מלווה בחיוך ממזרי ובהטיית הראש לצד ימין) וגם משפטים שאמרה לי שוב ושוב כשניסיתי לשכנע אותה לעשות משהו שלא רצתה ("בבית שלך תעשי מה שאת רוצה!" או הגירסה הברורה יותר: "אז שבבית שלך לא יהיו וילונות!" ->אחרי שניסיתי אינספור פעמים לשכנע אותה להעיף את הוילונות/השטיחים מהבית).

אבל הדבר החשוב מכולם נשכח ממני.

לא הצלחתי להיזכר בצחוק שלה. איך אפשר לשכוח את הצחוק של אמא שלך?

מה היה קורה אילו - טראפלס מעולים

מאז אותו יום שחור שגיליתי שאימי חולה במחלה הארורה הקפדתי להימנע משאלות ה"מה היה קורה אילו?"

מה היה קורה אילו היינו מגלים את זה בזמן?

מה היה קורה אלמלא היו גרורות?

מה היה קורה אילו המחלה היתה פורצת רק עוד עשרים שנה?

שלושים שנה?

מה היה קורה אילו לא היתה פורצת כלל?

אבל בזמן האחרון אני על סף התמוטטות ויש שאלה אחת ויחידה שלא נותנת לי מנוח:

מה היה קורה אילו אימי המופלאה היתה עדיין בחיים?

מה היה קורה? לאחי הגאון היתה אמא שתלווה אותו כשהוא מתגייס לצבא. זה מה שהיה קורה.

עוגת כף קמח - הרגע המאושר ביותר בחיי

לפני כמה חודשים נירצו, חברי היקר והטוב, שאל אותי מה היה הרגע המאושר ביותר בחיי.

אז סיפרתי לו.

פורים 2009, אימי המופלאה שוב מאושפזת במחלקה האונקולוגית ברמב"ם. הגעתי לשם ביום חמישי בערב והבנתי שזה הסוף. לא עושים יותר טיפולים. אין בשביל מה. 

זו בשורה איומה לקבל, בייחוד כשמדובר באדם כל כך משמעותי וקרוב אליך. הרי לא יכול להיות שאין שום דבר שיציל אותה. זה פשוט לא ייתכן.

בסוף השבוע הזה, אימי זכתה בחדר פרטי, אותו חדר שבתחילת המחלה, כשעוד היינו תמימים ואופטימיים, ייחלנו שתקבל; ובסופה פחדנו ממנו פחד מוות. ה"חדר לבד" הזה, פירושו- 
קחו לכם זמן להיפרד מהאישה שאתם כל כך אוהבים. אנחנו מרחיקים אתכם משאר החולים במחלקה ומבני המשפחה שמלווים אותם, כי לא נותר לכם עוד הרבה זמן... 

איך אפשר לחגוג בלי אמא...?

 פסח 2011. פסח שני בלי אימי המופלאה.

פסח 2009. 

תחושה רעה מאוד באוויר. לאמא שלנו לא סתם כואבת הבטן.

אני יוצאת מגדרי כדי לחגוג את החג הזה ככל האפשר. משהו בתוכי יודע היטב שזה הפסח האחרון שאמא שלי תזכה לו.

בערב אחרי החג השני אני אסע איתה לבית חולים. למחרת היא אמורה לעבור ניתוח שתוצאותיו ישנו את חיינו.

לילה. אין כמעט אף אחד בבית החולים. שקט מצמרר. ואז, עם חצי חיוך היא זורקת לי משהו שבניתוח של הרחם (ניתוח קודם ותמים) מצאו גרורות סרטניות שמקורן לא ברחם.

לא הבנתי אז כלום בגידולים, לא כל שכן בגרורות. או אולי לא רציתי להבין?

חייכתי חיוך מאולץ ואמרתי שיש לנו מזל! כי הוציאו את הגרורות האלה יחד עם הרחם.

"כן, אני רק מקווה שלא ימצאו כלום מחר..." זה מה שהיא ענתה. 

רציתי לבכות אבל הצלחתי להחזיק את עצמי. 

אני לא יודעת מה הבנתי ומה לא הבנתי מאותה שיחה מפחידה, אני רק יודעת שבמונית בדרך לרכבת התפרקתי. 

עוגת 2 - ריטואל קבוע שלא ישוב

 היה לה, לאימי המופלאה, ריטואל קבוע, שהיה חוזר על עצמו בכל פעם שהייתי מגיעה אליה עם משהו דרמטי או סתם כזה שדורש עניין וריכוז: תעודת סוף-שנה, טקסט שכתבתי ורציתי להקריא לה, סרטים שערכתי, תמונות שפיתחתי, סיפור מעניין שאני חייבת-חייבת לספר לה  ועוד כהנה וכהנה, שלל חוויות ואירועים.

הייתי מגיעה הביתה, נרגשת כולי, כמהה לחלוק איתה ולשתף אותה והיא היתה אומרת רק משפט אחד:  

"תכיני הכל, אני מכינה קפה ובאה." 

ככה זה. כשצריך להתרכז- צריך להתרכז! היא לא תבשל תוך-כדי והיא לא תסדר, ולא תקפל כביסה, ולא תשטוף כלים. 

היא תכין קפה ותבוא. 

לשבת איתי. 

לבד. 

ולראות מה יש לי להראות לה.

פצפוצי אורז - "אתה אוכל, נהנה... ופתאום תוקף אותך איזה צימוק!"

פצפוצי שוקולד

הציטוט הזה שייך לאחי הגאון. אחי צעיר ממני בדיוק בעשר שנים ואני אוהבת אותו אהבת נפש. הוא מחשב עבורי תוך שניות חישובי אחוזים (שאדע כמה זה בשקלים האחוזים שאני מפסידה מדי יום בבורסה), מוסיף לי פיצ'רים לבלוג, עובר בדילוגים כל מיון אפשרי לצה"ל ועוד היד נטויה.

אחי הגאון אוהב שוקולד ואיתו אימי המופלאה נהגה להכין את עוגיות הפיצפוצים הללו.