"עכשיו את בוכה? את עוד לא יודעת מה מחכה לך" - עוגת טובה האמיתית- עוגת גבינה מעולה / עוגת שכבות גבינה מושלמת שמעולם לא טעמתם טובה ממנה

מוקדש באהבה גדולה ליקירתי כרמית


ביישוב הקטן, היפה ונטול הנובורשים-שעשו-את-המכה-ובאו-להרוס (דאז) בו גדלתי, לא הייתי "הבת של".
מגיל צעיר פקדתי, בנוסף על חוג הפסנתר הרציני, שלל חוגים נוספים שהתאימו לי הרבה פחות:
ריקודי עם (לא ברור איך עברתי את בחינות הקבלה)
מקהלה (שעוד ידובר בה)
להקה בלתי מתפשרת אחת ואפס סולואים לאורך כל שנותיי בה (כנראה שלמרות מה שחשבתי, לשיר איני יודעת, או כפי שהיטיב שי של סילה לנסח אחרי ששמע אותי מפליאה בשירה: "עדיף שתישאר עם הפסנתר").
נו שויין. שלל חוגים ומעט הצלחות בצידם למעט הצלחה אחת מובהקת: הכירו אותי. הייתי מה שהיום כל ילד חולם להיות. הייתי מפורסמת. טוב נו, אמנם מחוץ לאותו יישוב איש לא זיהה את פניי וגם בתוך גבולותיו לא בדיוק רדפו אחריי לבקש חתימות, אבל בכל מקום בו הלכתי הכירו אותי, ואת אימי הכירו כ"אמא של נחמה".
ולי? לי היה חשוב לא לעשות בושות ולהסב לאימי המופלאה אינספור סיבות לגאווה והשווצות.
ובלוויה- גם.
ובשבעה- גם.
וגם היום.
עדיין חשוב לי לא לעשות בושות לאמא. מאוד חשוב לי שהיא תהיה גאה בי, בשביל הסיכוי הקטן הזה שהיא איכשהו רואה.
(אגב, מרוב רצון לא לעשות בושות כמעט שהוחזרתי בתשובה רגע לפני חתונתי).



לענייננו.
הגיעה השבעה, או לייתר דיוק, "פסטיבל השבעה הבלתי נסבל":
הכל היה אסור לי (בייחוד לבשל!), כולם עצבנו אותי, ניסו לבדר אותי, לא נתנו לי מנוחה והיות שאמא שלי היתה כה אהובה (2500 אנשים בלוויה גם זו סיבה לגאווה, לא?) - הבית שלנו רחש וגעש כל השבעה, כולל שישי-שבת, וזאת חרף העובדה שכולם  מסביב הבטיחו לי שבסופ"ש יהיה לי קצת שקט.
אז זהו, שלא.
האורחים המהוללים לא הפסיקו לבוא, ונאלצתי, בשם הבת-האחראית-על-גאוותה-של-אמה, לארח חברה לא רק לחבריי- כי אם גם לחברותיה של אימי.
אחרי הכל, זה לא שאמא שלי טרחה להגיע ולשבת איתן...

והיתה גם אחת, שמעולם לא ראיתי. אישתו של הבן של דודה של חברה של אימי. -מסובך? צודקים.
והעלמה, למרות שאך הרגע נפגשנו לראשונה, הכינה אותי לעתיד לבוא וכך זה הלך:
"עכשיו את בוכה? את עוד לא יודעת מה מחכה לך. חכי חכי. כל שיר שתשמעי ברדיו- יזכיר לך אותה. כל אישה שתראי ברחוב- תרוצי לראות אם זו היא, כל פעם שתראי רכב כמו שלה- תהיי בטוחה שזו היא..."
היא המשיכה, אבל אני אחסוך מכם.
הפואנטה היא שקל לא הולך להיות לי ומעתה ואילך זה רק יילך ויהיה יותר גרוע.

קערה משגעת של יערה ניר כחלון

וואו. הרגה אותי. יותר גרוע ממה שכבר היה?!
יותר גרוע מהמחלה הארורה הזו?
מהלילות האיומים?
מלראות אותה סובלת? (אין יותר גרוע מזה. באחריות.)
איך אני אשרוד, אם כל זה היה רק הפרולוג?

עזבתי את האורחת להמשיך להרביץ את משנתה בשאר הנוכחים וניגשתי למטבח. שם עמדה אורלי, דודתי האהובה, ושטפה כלים. סיפרתי לה על העתיד שהגרילה לי נביאת הזעם ואילו אורלי, באדישות מוחלטת ובלי יותר מדי דרמות אמרה רק משפט אחד:
"זה בידיים שלך. אם תחליטי ליפול- ברור שתיפלי. אבל אם תחליטי שאת לא נותנת לעצמך ליפול- את לא תיפלי".


המשפט של אורלי הדהד באוזניי, נביאת הזעם הסתלקה לה, השבעה הסתיימה ואני בחרתי באפשרות השנייה שאורלי נתנה.
בחרתי לא ליפול.

עברה שנה. לא קלה, שלא יהיו טעויות, אבל גם ממש לא כפי שנביאת הזעם הבטיחה (שלא לומר- הטיחה...)
והנה אנחנו באזכרה.
מה אני אכתוב, מה אני אכתוב, מה אני אכתוב...
אין לי מה לכתוב. איזה בושות.
עוד לא עברה שנה וכבר אני עושה בושות לאמא.
יעל אהובתי נתנה לי רעיון מעולה וכך עמדתי מעל הקבר והקראתי את ספירת המלאי של המשפחה.
מעין רשימת "מה הספקנו מאז שהלכת לנו"- מבחר סיבות לגאווה!

אלא שאת הרשימה, בחרתי לפתוח בהקדמה קצרה. לא אלאה אתכם, רק אומר שהיא כללה מילים כמו
"בשבעה היה להרבה אנשים מה להגיד" / "כל מני חסרי טאקט" / "ואחת חצופה במיוחד" / "בלי להתבייש אמרה.." 
ופה כמובן דיברתי על נביאת הזעם.
רק מפרט אחד התעלמתי והוא שזה שנביאת הזעם אינה בין הנוכחים, לא אומר שסביב הקבר דווקא כן נוכחות לא מעט נשים אחרות, שבוכות, ולא מהסיבה הנכונה.

הסתיימה האזכרה, חיכיתי שכולם יעזבו על-מנת שאוכל לפצוח במסורת שנתית חדשה עם שלושת אחיי - ואז א', שכנה יקרה של אימי, ניגשה אלי, מלאה בדמעות (להזכירם, היה רמז מטרים: הדמעות לא היו מהסיבות הנכונות).
"נחמה, אני כל כך מתנצלת!"
"הא? על מה?"
"אני לא ידעתי שזה כל כך פגע בך ואני כל כך מתנצלת!"
"על מה?" (בחיי שלא הבנתי)
"אבל חשוב לי שתדעי (בוכה...) שהמשפט שלך חיזק אותי. (בוכה...) ובזכותך אני עכשיו חושבת אחרת"
ואז נפל לי האסימון.
אלוהים אדירים. היא חושבת שדיברתי עליה...! איזה בושות!!!
פתאום קלטתי מה אמרתי. פתאום קלטתי שאמנם היה לי קטע להקריא מעל הקבר (בושה אחת פחות) - אבל יצא לי בטעות קטע של סגירת חשבונות. לא לילד הזה פיללתי...


איך, לכל השדים והרוחות, אני יוצאת מהברוך הזה..?!
ובכן, אין איך. 
ניסיתי, הסברתי, אמרתי שזו מישהי אחרת. היא לא קנתה את זה.
אחרי כמה שעות התקשרתי אליה ושוב ניסיתי להבהיר שזו ממש לא היא שעשתה לי כל כך רע.
בנוסף גיליתי שאחת החברות הטובות של אמא שלי הסתלקה מהר מדי מהאזכרה, ושלושת אחיי היקרים, ששכחו באותם רגעים טאקט מהו- קדחו לי:
"היא בטוח נעלבה" / "אין, היא בטוח חושבת שדיברת עליה!" / "חבל שלא הקראת לנו לפני זה" / "הפעם באמת הגזמת"  - - - ועוד כהנה וכהנה.
כאילו לא מספיק שאין לי אמא, עכשיו צריך גם להפעיל לי את ייסורי המצפון על לא עוול בכפי?
כן. ככה זה להיות אחות בכורה (ואמא לשלושה בן לילה)- סופגים.


אז ככל הנראה הרבה נפגעו ממני באזכרה מעל הקבר, ואם במקרה אחת מכן קוראת את זה- 
זו לא היית את!
(אלא אם כן את היא נביאת הזעם שראיתי בשבעה בפעם הראשונה ;-))


מה שכן, המשפט הזה אכן חזר על עצמו לא מעט במהלך השנה האחרונה. בייחוד מאנשים שלא קרובים אליי כלל: 
"חכי חכי. את עוד לא יודעת מה מחכה לך..."


לפני כמה שבועות נסעתי לחו"ל אחרי שנים רבות בהן דרכוני לא הוחתם. 
ביום שנחתתי קיבלתי מייל מיקירתי כרמית, שאימה נפטרה.
דווקא עכשיו הייתי חייבת לצאת מהארץ...? כמה נורא...
אימה של כרמית נפטרה גם היא מהסרטן הארור, לא לפני שהצליחה להביס אותו שלוש פעמים קודם-לכן, הגיבורה-החמודה, אוהבת חיים ואדם שעור פניה היה מתוח ויפהפה גם בימיה האחרונים.


כרמית-יקירתי היא אחת מחברותיי הטובות באמת. כרמית אוהבת עוגות גבינה ומיום שגיליתי את זה הבטחתי לה שליום הולדתה אבקש מאמא שלי להכין לה את עוגת הגבינה המעולה שלה.
אני, ששונאת כל קינוח שאין בו שוקולד, מאוהבת(!!) בעוגת הגבינה הזו, ששמה הולך לפניה- "עוגת טובה".


ימי ההולדת של כרמית עברו בזה אחר זה, וכל שנה הבטחתי מחדש ש"שנה הבאה אמא שלי תכין לך את עוגת הגבינה שלה". 
והנה, פתאום אין לי אמא שתכין עוגת גבינה לכרמית או בכלל, ופתאום אני חוזרת ארצה ולכרמית יקירתי... גם לה פתאום אין.
אז אמנם זה לא יום ההולדת שלה, אבל זו סיבה מספיק טובה שאשנס מותניים ואכין לה בעצמי...

הפוסט הזה מוקדש לכרמית יקירתי, שגם לה הבטיחו שיהיה יותר גרוע.
וממרום שנת היתמות שלי אני אומרת בפה מלא (מרפי- לך מפה ברגע זה!!) שזה לא נכון.
זה לא נהיה יותר גרוע.
הרבה יותר גרוע לראות את אמא שלך סובלת מכאבי תופת.
זה קשה, נכון.
היא חסרה, מאוד.
אין על מי להניח את הראש ואין למי לספר רכילויות, ואין למי להתקשר ב"מעברים" (בדרך החוצה, בדרך לאוכל, לפני מקלחת, בדרך לשופינג, בדרך מהעבודה וכיו"ב) - - -
אבל לומדים לחיות עם זה.
לומדים להכיל את הכאב, לומדים להדחיק מעת לעת (בלילות זה קצת קשה, מודה... אבל גם עם זה לומדים לחיות), לומדים לחזור לחייך. מכל הלב.
לומדים שאפשר להינות בלי להתייסר שאת כן והיא לא.
ולומדים לאַפשר לה לתת לך סימנים.


יקירתי, שלא תדעי עוד צער. זכרי שלמלעיזים תמיד יהיה מה להגיד. 
איך אבא שלי אומר?
"שייכנס לך מאוזן אחת וייצא מהשנייה"!
(האמת היא שלרוב אני עונה לו שאצלי זה לא יוצא משום אוזן שנייה, אלא נתקע עמוק בבטן, אבל תנסי לא לחשוב על זה).


לזכרה של אימך ולימים רבים וארוכים של אושר גדול ושמחות קטנות של יום חולין.
עוגת גבינה מושלמת -
עוגת גבינה בשלוש שכבות מרשימה, חגיגית ואפילו לא קשה להכנה

 החומרים הדרושים לתבנית עגולה בקוטר 24 ס"מ

לתחתית:

1    "פס" פתי בר (250 גרם) (מייד תמונה של "מה פירוש פס?")

120 גרם חמאה

3     כפות סוכר

לשכבה השנייה, המתוקה והנימוחה:

1    כוס סוכר

1    אינסטנט פודינג וניל (רצוי של אוסם)

3    ביצים

750גרם גבינה לבנה 9% שומן.

לשכבה השלישית, החמוצה-מתוקה במידה מושלמת:

3     גביעי שמנת חמוצה (200 גרם כל אחד)

3     כפות סוכר

הוראות הכנה:

שכבת הבסיס:

1.    מחממים את התנור ל160 מעלות.

2.    מרסקים את הביסקוויטים (ביד/בעזרת מערוך/במעבד מזון בפולסים) עד לכדי פירורים שחלקם גסים.

3.    ממיסים במיקרוגל את החמאה עם הסוכר

4.   שופכים את החמאה המומסת על הביסקוויטים, מערבבים היטב ומשטחים בתבנית לגובה אחיד.

5.   מכניסים לתנור לעשר דקות בדיוק. 

שכבה שנייה: (אותה מכינים בזמן שהביסקוויטים בתנור)

1.   מערבבים בקערה גדולה את כל המרכיבים. מומלץ במטרפה, כדי להימנע מגושים של האינסטנט פודינג.

2.   שופכים את התערובת על הביסקוויטים ומכניסים לתנור ל 45 דקות.

3.   מוציאים את התבנית מהתנור ונותנים לעוגה להצטנן (כדי שהשכבות לא יתערבבו).

שכבה שלישית:

1.   מחממים תנור ל 180 מעלות.

2.   מערבבים את השמנת עם הסוכר.

3.   שופכים את התערובת על השכבה השניה, שהתקררה בינתיים.

4.   מכניסים לתנור ל 7 דקות בדיוק.

5.   מקררים בטמפ' החדר ולאחר מכן -> למקרר ללילה לפחות.

אימי המופלאה טענה שהעוגה הזו טובה שבעתיים ביום שאחריי. לתשומת ליבכם.

זהו. מגישים ומסמיקים מהמחמאות. תזכרו מה אמרתי.

פס ביסקוויטים=250 גרם=

לצורך ריסוק הביסקויטים ניתן לבחור באחת משלוש האופציות הבאות, שתי הראשונות יודגמו על-ידי דוגמן הבית, הלא הוא הילד האהוב עלי ביותר בעולם או כפי שהוא מכנה את עצמו: "הילד החמישי הרביעי הכי חכם בכיתה!" (הוא תיקן אותי אחרי שקרא! חמוד!)

שיטה ראשונה - "השיטה של טובה" - השיטה בה אימי המופלאה היתה מרסקת ביסקוויטים:

מניחים את הביסקוויטים בקערה גדולה, תוקעים בפנים כוס זכוכית עבה, ומתחילים למעוך את הביסקוויטים עם הכוס. זה הרבה פחות מסובך ממה שזה נשמע:

השיטה השנייה: שיטת המערוך, בה לא פותחים את האריזה, אלא פשוט מכים אותה במערוך. חוויה לילדים, לביסקוויטים קצת פחות.

והשיטה השלישית: שיטת הציוויליזציה - נעזרים בידידנו פיליפ(ס). כמה פולסים קצרים והמלאכה הושלמה: