עוגת כף קמח - הרגע המאושר ביותר בחיי

לפני כמה חודשים נירצו, חברי היקר והטוב, שאל אותי מה היה הרגע המאושר ביותר בחיי.

אז סיפרתי לו.

פורים 2009, אימי המופלאה שוב מאושפזת במחלקה האונקולוגית ברמב"ם. הגעתי לשם ביום חמישי בערב והבנתי שזה הסוף. לא עושים יותר טיפולים. אין בשביל מה. 

זו בשורה איומה לקבל, בייחוד כשמדובר באדם כל כך משמעותי וקרוב אליך. הרי לא יכול להיות שאין שום דבר שיציל אותה. זה פשוט לא ייתכן.

בסוף השבוע הזה, אימי זכתה בחדר פרטי, אותו חדר שבתחילת המחלה, כשעוד היינו תמימים ואופטימיים, ייחלנו שתקבל; ובסופה פחדנו ממנו פחד מוות. ה"חדר לבד" הזה, פירושו- 
קחו לכם זמן להיפרד מהאישה שאתם כל כך אוהבים. אנחנו מרחיקים אתכם משאר החולים במחלקה ומבני המשפחה שמלווים אותם, כי לא נותר לכם עוד הרבה זמן... 



היא שכבה בקצה החדר הגדול, לא דיברה, לא הגיבה. הבנתי שהיא דועכת לי מול העיניים ונטרפתי. לא יכולתי להרשות לעצמי להתרסק כי אחיי הקטנים היו גם הם שם, אבל המחשבות על הסוף הנורא שמחכה מעבר לפינה הוציאו אותי מדעתי.

כך עברו להם יומיים: אימי סובלת מכאבי תופת איומים שלא נותנים לה מנוח, האחיות נותנות לה עוד ועוד מורפיום ומדי פעם היא מתרוממת מהמיטה, באפיסת כוחות, בלי להוציא הגה, במבט מזוגג, נזקקת לעזרה.

עזרנו ככל שיכולנו, ניסינו להבין מה מפריע לה, ניסינו לקרוא את מחשבותיה וכמובן שלא הצלחנו.
היא לא יכלה לדבר- לא במילים ואפילו לא באמצעות הבעות פנים. אבל ניסינו בכל זאת וכך, כל פעם שהתרוממה- "ירינו" את כל מה שאנחנו יודעים לעשות: הרמנו את הכרית, החלפנו מצעים, קראנו לאחיות להמשיך את המורפיום...

כל מה שהיה אפשר כדי שהיא תסבול כמה שפחות.

וברגעי השקט, כשהיא שכבה במיטה, כל כך קרובה אלי ועם זאת כל כך רחוקה, חשבתי על כל הדברים שרציתי להגיד ולא אמרתי. רציתי לדבר איתה, לשמוע את קולה, לקבל ממנה חיבוק. באופן פרדוקסלי הייתי צריכה את אמא שלי שתעזור לי להתמודד עם כל הקושי הזה, להגיד לה שאני לא יכולה יותר... 
אבל כבר היה מאוחר מדי.

וכאילו לא דיי בזה, שכחתי את מכשיר הטלפון שלי בביתי שברמת-גן. לא יכולתי להתקשר לחתיך, לא יכולתי לבכות.

ביום שבת בלילה, כשהתארגנתי לרוץ לתפוס את הרכבת לתל אביב, אבי הגיע לבית החולים עמוס רעשנים. רתחתי מזעם. מה רעשנים עכשיו?! אז מה אם זה פורים? בשביל מה להרעיש לה? היא לא סובלת מספיק? הלכתי לתחנת הרכבת זעופה ועצבנית, לא לפני שקבעתי עם החתיך שיחכה לי בתחנה בתל אביב.

בזמן הנסיעה חשבתי שאני משתגעת. הייתי בלי טלפון, בלי יכולת לתקשר עם המשפחה שלי, בלי לדעת מה קורה עם אמא שלי. אחרי שעה מתישה הגעתי סופסוף לתל אביב והחתיך חיבק אותי ואמר לי שדודה שלי ביקשה שאתקשר אליה דחוף.

מייד התחלתי לבכות. מה כל כך דחוף?! למה הייתי צריכה ללכת משם? ובשביל מה אבא שלי היה חייב להביא את הרעשנים המגוחכים האלה?! ניסיתי למשוך את הקץ, לא להתקשר, אבל התקשרתי. 
לדודה שלי.

שני צלצולים.

"הלו?"

"הי, מה כל כך דחוף? מה קרה?"

"מה נשמע?"

"מה 'מה נשמע'? מה קורה עם אמא?"

"פפושה, את לא מזהה את הקול של אמא שלך?"

זו היתה אמא שלי, שענתה לטלפון של דודתי.

מסתבר שדקות ספורות אחרי שיצאתי מבית החולים, אבא שלי התיישב ליידה, עם פסטיבל הרעשנים ומגילת אסתר- ופתאום, מקיפאון מוחלט, היא התחילה לשיר איתו. פתאום הכל הסתדר.

דווקא אז לא הייתי שם וכמובן שלאף אחד לא היתה דרך להשיג אותי כי הסלולרי שלי, כזכור, לא היה איתי.

"אמא??? זו את??" התחלתי לבכות "כבר חשבתי שאני לא אשמע את הקול שלך יותר..."

"פפושה שלי, מה את דואגת? שתדעי לך שהייתי כל כך גאה בכם! איך עזרתם לי, ואיך טיפלתם בי. אני כל כך גאה!"

"מה? היית מודעת למה שקורה?" לא האמנתי למשמע אוזניי. 

"בוודאי"

"אבל לא הגבת, לא דיברת..."

"נכון, אני לא יודעת מה קרה לי. לא יכולתי לעשות שום דבר, אבל ראיתי הכל והבנתי הכל. את צריכה להבין שלפעמים יש שקיעות כאלה ואם זה יקרה לי שוב לא לדאוג, כי כמו שאני שוקעת- אני חוזרת חזרה"

כל כך התרגשתי. היה לי עוד המון מה לומר, לספר, לשמוע - -

אבל ניתקתי מהר את השיחה ושלחתי אותה להתקשר לשאר האחים שחיכו לשמוע אותה בדיוק כמוני.

וזה היה הרגע המאושר ביותר בחיי. 

אחרי השקיעה הזו היו עוד שקיעות ארוכות ומייאשות, שרק מבודדות מהן היא הצליחה לחזור.

מהאחרונה, ב 9 במרץ 2010, היא כבר לא תחזור לעולם.

עוגת כף קמח

אותה עוגה שזכתה לכינוי "עוגת טובה", אי שם בשנות השמונים...

 החומרים הדרושים לתבנית עגולה בקוטר 26 ס"מ

לתחתית (שהיא-היא ה"כף-קמח")

6    ביצים

1    כוס סוכר

1    שקית סוכר וניל

1    כף קמח!

1/2 כפית אבקת אפייה

4    כפות קקאו

2    כפות שמן צמחי (קנולה, למשל)

לקרם וניל

1    שמנת מתוקה

1    אינסטנט פודינג וניל (רצוי של אוסם)

1    כוס חלב

4    כפיות סוכר

לציפוי קרם שוקולד

100   גרם שוקולד מריר/חלב, מה שאוהבים. אני הכנתי עם מריר.

2       כפות סוכר

100   גרם חמאה

3       כפות חלב

הוראות הכנה:

שכבת הבסיס:

1.    מפרידים את הביצים ומקציפים את החלבונים עם הסוכר והסוכר-וניל לקצף חלק ויציב.

2.    מנפים יחד קמח+אבקת קקאו+אבקת אפייה ומקפלים אותם לקצף החלבונים.

3.    טורפים את החלמונים עם השמן ומוסיפים לתערובת. ממשיכים לקפל עד שהתערובת חלקה.

4.   אופים בתנור שחומם מראש ל180 מעלות במשך רבע שעה.

5.   מוציאים מהתנור ומצננים.

שכבת הוניל:

1.   מקציפים שמנת מתוקה, חלב, סוכר ואינסטנט פודינג וניל לקצפת יציבה מאוד.

2.   מורחים את קרם הוניל על שכבת הבסיס שהתקררה בינתיים. מכניסים למקרר.

ציפוי קרם השוקולד:

ממיסים יחד את כל חומרי הציפוי ומורחים על שכבת הוניל. מכניסים למקרר ומצננים לפחות 5 שעות, ומומלץ ליום שלם. העוגה טעימה במיוחד יום אחרי ההכנה.


שידרוגים ושכלולים למיטיבי לכת:
אחרי שטיפת מוח שדודתי האהובה עשתה לי בגנות שוקולד מריר (או כפי שהיא מכנה אותו: "מריר מדי"...) החלטתי לעשות את הציפוי עם 50 גרם שוקולד מריר ו80 גרם שוקולד חלב. לא חשבתי שמישהו ירגיש בזה ולא חשבתי לציין זאת בבלוג, עד שהבאתי את העוגה לעבודה והמזכירה האהובה עלי, עמיתה, אמרה לי שהעוגה הזו מצויינת כי:
א. היא לא עושה לה מיגרנה(!)

ב.   בציפוי שוקולד יש גם שוקולד חלב והוא לא רק מריר וזה ממש טעים.

נו, אם עמית אמרה- היא יודעת ואם היא שמה לב לשני סוגי השוקולד, אז כניראה ששווה לערבב ולתת אקסטרה לשוקולד חלב.

קצת על הקצפת חלבונים וקיפול תערובות:

חלבונים מומלץ להפריד כשהם קרים מהמקרר ולהקציף כשהם בטמפ' החדר.

בשלב שיש בועות בהירות צפופות- מתחילים להוסיף את הסוכר בהדרגה

הקצף יתבהר וימריא

הבועות תעלמנה לאיטן

מסלולי המקציף יתחילו להיראות בקצף

ולבסוף, נדע שהוא מוכן כשכוח המשיכה לא ישפיע עליו.

אפשר להפוך את קערת המיקסר והקצף לא יזוז ממקומו.

ואיך מקפלים?

הרעיון בקיפול הוא לערבב שתי מסות של חומרים בלי לפגוע בנפח שלהן.

בעזרת מרית עושים תנועות סיבוביות זהירות

 

מוסיפים את החלמונים
 
משמנים תבנית אפייה.

במקום לקנות עוד ועוד ספריי-שמן, מומלץ להצטייד במהממצ'יק הזה. 

שופכים לתוכו שמן מכל סוג שרוצים ומרססים.

יש הרבה מתחרים בשוק שלא מספקים את הסחורה. בבקבוקים הללו הפקק משמש כמעין פומפה- וכך השמן מרוסס באמצעות אוויר, בדומה לספריי שקונים בסופר.

אלא שברוב התרסיסים הפונקציה הזו עובדת גרוע, שלא לומר, לא עובדת כלל (האמינו לי, ניסיתי שלושה לפני שמצאתי את הספציפי הזה)

שופכים את התערובת על התבנית המשומנת ומכניסים לתנור. בצאתה מן התנור היא תהיה גבוהה ויפה

אבל היא עוד תצנח 

וזה בסדר.

מורחים את קרם הוניל על העוגה

לא צריך להשקיע יותר מדי בליישר אותו, בין כה וכה יהיה עליו קרם שוקולד.

מה שכן, זו צריכה להיות שכבה אחידה.

ומעל לכל

ציפוי השוקולד!

אחרי קירור ראוי של לילה לפחות- הציפוי יתקשה ויהיה טעים ומתפצפץ