מה היה קורה אילו - טראפלס מעולים

מאז אותו יום שחור שגיליתי שאימי חולה במחלה הארורה הקפדתי להימנע משאלות ה"מה היה קורה אילו?"

מה היה קורה אילו היינו מגלים את זה בזמן?

מה היה קורה אלמלא היו גרורות?

מה היה קורה אילו המחלה היתה פורצת רק עוד עשרים שנה?

שלושים שנה?

מה היה קורה אילו לא היתה פורצת כלל?

אבל בזמן האחרון אני על סף התמוטטות ויש שאלה אחת ויחידה שלא נותנת לי מנוח:

מה היה קורה אילו אימי המופלאה היתה עדיין בחיים?

מה היה קורה? לאחי הגאון היתה אמא שתלווה אותו כשהוא מתגייס לצבא. זה מה שהיה קורה.

"עכשיו את בוכה? את עוד לא יודעת מה מחכה לך" - עוגת טובה האמיתית- עוגת גבינה מעולה / עוגת שכבות גבינה מושלמת שמעולם לא טעמתם טובה ממנה

מוקדש באהבה גדולה ליקירתי כרמית


ביישוב הקטן, היפה ונטול הנובורשים-שעשו-את-המכה-ובאו-להרוס (דאז) בו גדלתי, לא הייתי "הבת של".
מגיל צעיר פקדתי, בנוסף על חוג הפסנתר הרציני, שלל חוגים נוספים שהתאימו לי הרבה פחות:
ריקודי עם (לא ברור איך עברתי את בחינות הקבלה)
מקהלה (שעוד ידובר בה)
להקה בלתי מתפשרת אחת ואפס סולואים לאורך כל שנותיי בה (כנראה שלמרות מה שחשבתי, לשיר איני יודעת, או כפי שהיטיב שי של סילה לנסח אחרי ששמע אותי מפליאה בשירה: "עדיף שתישאר עם הפסנתר").
נו שויין. שלל חוגים ומעט הצלחות בצידם למעט הצלחה אחת מובהקת: הכירו אותי. הייתי מה שהיום כל ילד חולם להיות. הייתי מפורסמת. טוב נו, אמנם מחוץ לאותו יישוב איש לא זיהה את פניי וגם בתוך גבולותיו לא בדיוק רדפו אחריי לבקש חתימות, אבל בכל מקום בו הלכתי הכירו אותי, ואת אימי הכירו כ"אמא של נחמה".
ולי? לי היה חשוב לא לעשות בושות ולהסב לאימי המופלאה אינספור סיבות לגאווה והשווצות.
ובלוויה- גם.
ובשבעה- גם.
וגם היום.
עדיין חשוב לי לא לעשות בושות לאמא. מאוד חשוב לי שהיא תהיה גאה בי, בשביל הסיכוי הקטן הזה שהיא איכשהו רואה.
(אגב, מרוב רצון לא לעשות בושות כמעט שהוחזרתי בתשובה רגע לפני חתונתי).

עוגת כף קמח - הרגע המאושר ביותר בחיי

לפני כמה חודשים נירצו, חברי היקר והטוב, שאל אותי מה היה הרגע המאושר ביותר בחיי.

אז סיפרתי לו.

פורים 2009, אימי המופלאה שוב מאושפזת במחלקה האונקולוגית ברמב"ם. הגעתי לשם ביום חמישי בערב והבנתי שזה הסוף. לא עושים יותר טיפולים. אין בשביל מה. 

זו בשורה איומה לקבל, בייחוד כשמדובר באדם כל כך משמעותי וקרוב אליך. הרי לא יכול להיות שאין שום דבר שיציל אותה. זה פשוט לא ייתכן.

בסוף השבוע הזה, אימי זכתה בחדר פרטי, אותו חדר שבתחילת המחלה, כשעוד היינו תמימים ואופטימיים, ייחלנו שתקבל; ובסופה פחדנו ממנו פחד מוות. ה"חדר לבד" הזה, פירושו- 
קחו לכם זמן להיפרד מהאישה שאתם כל כך אוהבים. אנחנו מרחיקים אתכם משאר החולים במחלקה ומבני המשפחה שמלווים אותם, כי לא נותר לכם עוד הרבה זמן... 

עוגת קדאיף אישית / עוגת קדאיף - זכרונות מהעמק

מוקדש ללילך ב.

את שנות ילדותי היפות העברתי בכפר, אי שם בעמק הירוק תמיד. 

ובכפר היתה לי חברה טובה, לילך שמה. יום אחד, אחרי בית הספר, לילך ואני החלטנו שלא מיצינו ושאנחנו מוכרחות להמשיך את השהות המשותפת. האימהות הגיעו לאסוף אותנו ואני הכרזתי שאני הולכת ללילך. אמא שלי, שככל הנראה הובכה מזה שהבת החוצפנית שלה מזמינה את עצמה סתם כך לאנשים, מייד מיהרה לפתות אותנו לבוא אלינו הביתה ולשם כך היא שלפה את הטיעון הלא משכנע בעליל: "כדאי לכן לבוא יש שעועית לבנה!"

שעועית לבנה! איכס! לא רק שזה לא שכנע אותי לוותר על הבית של לילך, זה רק גרם לי לחשוב מייד על אלטרנטיבות אחרות לארוחת הצהריים שלי. או-אז אמרה אימה של לילך את מילות הקסם:

"אצלינו יש שניצל וצ'יפס!"

נו, כבר אמרתי לא פעם ששניצל וצ'יפס היו מאז ומעולם המאכל האהוב עלי מכל. בשנייה שהבנתי שיש פוטנציאל לצ'יפס בארוחת הצהריים שלי- הדרך לבית של לילך היתה קצרה מאוד. הגענו אליה ומאותו הרגע קראנו לעצמנו חבורת "שו לבנה". על שם השו(עוע)ית הלבנה שכמעט נאלצנו לאכול.