גלידה ביתית ללא מכונה / סמיפרדו - שיעורים לחיים

 אימי המופלאה. 
אחרי שנים ארוכות בהן עבדה במגזר הציבורי, היא עברה לתפקיד במגזר הפרטי, מעבר שהביא עימו הטבות שונות ומגוונות ובהן - רכב חברה. כל שנתיים-שלוש היו מחליפים לה רכב והכל היה טוב עד לרגע בו קיבלתי רישיון נהיגה.

תודות למנהל המקסים שלה חיש מהר קיבלתי גם אני אישור לנהוג על הרכב המהולל והרגשתי חופשיה ומאושרת.

עוגת גזר קלה להכנה - קונצרט מורבידי

שוב אני מתגעגעת. מתגעגעת בלי סוף.

אני מדברת על אימי המופלאה כל הזמן. מדברת עליה עם אנשים שאני מכירה היטב ועם כאלה שהרבה פחות. מדברת כל הזמן, אבל לא באמת עושה שום דבר ראוי עבורה.

אני בקושי הולכת לבית הקברות. לא עושה שום דבר מהותי כדי להנציח אותה כמו שצריך, לא עושה שום דבר טוב כדי לצרוב אותה בתודעה.

שניצל וצ'יפס מעולים

ביום שישי האחרון קיבלתי SMS מפתיע: "יצאתי הביתה אבל אל תגלי לאף אחד".

אחי הגאון. יצא הביתה לשבת. שבוע שני ברציפות! אושר גדול :)

מייד פצחתי במסע תחנונים שיעבור אצלי לארוחת צהריים. אחרי קרוב לאלף SMSים הוא התרצה והודיע:

"אני אבוא, אבל אל תכיני יותר מדי דברים, רק איזה שניצל וצ'יפס" והוסיף: "יש מצב לטרמפ מארלוזרוב?"

נו ברור שיש, רק תבוא כבר!

סלט כרוב עם גרוב - איך הלכנו לחפש פסנתר ומצאנו חייל

הכל התחיל כשעברנו לירושלים. משהו באוויר הקר והיבש לא עשה טוב לפסנתר שלי והוא החל לגסוס במהירות.

יום אחד ניסיתי להציל אותו באמצעות אדם שכינה את עצמו מומחה פסנתרים. המומחה הגיע, הפך את הפסנתר על גבו (ובכך סתם את כל החדר למשך חודש), הזריק איזה נוזל חשוד והבטיח - "עוד חודש הפסנתר שלך כמו חדש!".

עבר חודש, והפסנתר לא רק שלא החלים ממחלתו הקשה - מצבו החמיר.

בצר לי החלטתי לרכוש פסנתר חדש ולהעביר את הנוכחי לחדר הישן שלי בבית ההורים. כך מצאתי את עצמי ביום  חמישי שטוף שמש, צועדת עם אימי בעמק ומחפשת פסנתר. כמה שנים קודם לכן אימי המופלאה קנתה לאחי הקטן חצוצרה והיות שהיא קיבלה בחנות הזו שירות מעולה, היא החליטה שחייבים לבדוק את הפסנתרים שלהם. ולי, שיש סלידה עזה מחנויות שמוכרות את כל כלי הנגינה ולא מתמחות בפסנתרים בלבד, היא אמרה: "מקסימום אל תקני!"

שבעה - הדברים שרציתי לומר לתמיר

השבוע הייתי בלוויה נוראית. למחרת נסעתי במונית והנהג סיפר לי שהוא בדיוק חוזר מלוויה.

"סרטן?" שאלתי. הוא היה המום. איך ידעתי.

איך ידעתי?

כי יותר מדי אנשים המחלה הארורה הזו לוקחת.

יותר מדי.

שישיות. עוד ועוד שישיות.

שישיות קולה, שישיות נסטי אפרסק, שישיות מים מינרלים. שישיות ספרייט.

תעלו את השישיות למעלה. בעצם אין מקום, תורידו למחסן. תעלו חלק שנשים במקרר. לא חשוב, תשאירו כבר למטה. גם ככה אין כבר מקום במקרר.

והמון חבילות של סוכר. המון. וקפה. כמה קפה... ועוגיות עבאדי. המון שקיות של עבאדי. וצלחות חד-פעמיות קטנות וצלחות חד-פעמיות גדולות וכוסות חד פעמיות וסכו"ם חד-פעמי. 

ויותר מדי ידיים עובדות במטבח ואף אחת מהן לא של אמא שלך.

קינוחים לשבועות - החג של אימי המופלאה

הרבה זמן לא כתבתי. הרגשתי פתאום שנגמרו לי הזכרונות מאימי המופלאה. מתכונים יש לי בשפע, אבל הזכרונות? הם הולכים ואוזלים ואין מי שיחייה אותם. כך חשבתי. אבל לפעמים אפשר להשתמש בזכרונות של אחרים, לא? בייחוד כששומעים  זיכרון מרגש במיוחד...
(אם אין לכם כוח לקרוא - סורו למטה, תמונות ומתכוני קינוחים למכביר מחכים לכם...)

אירוע משפחתי. פעם, לא נעים להודות, הייתי מתייחסת לאירועים משפחתיים קצת כמו לנטל. כולם מתקיימים באיזור הצפון (כך שתמיד יש לי חתיכת נסיעה הלוך וחזור), למי יש כוח, אחרי יום עבודה, מתפוצץ לי הראש... אבל כפי שכתבתי פה כבר פעם - - בשבעה על אימי המופלאה הבנתי שהאסונות באים אלינו לבד ואת השמחות אנחנו צריכים להביא בעצמנו ומרגע שהבנתי את זה - אני אוהבת אירועים. גם אם יש לי יום מעיק ובא לי רק להישפך בבית ולראות היפה והחנון #3 (כן, בשל האירוע החמצתי את הפרק הראשון...) אני עדיין מזכירה לעצמי כל הזמן - תשתקי. אל תעזי לקטר. הלוואי וכל המפגשים המשפחתיים שתזכי להם יהיו באירועים שמחים ולא בנסיבות איומות ונוראות.

עוגת מוס שוקולד פשוטה להכנה - פרוייקט גמר

בהתחלה פרוייקט הגמר שלי בבצלאל היה אמור להיות סרט אחר לגמרי. אבל יצא שאימי המופלאה חלתה בדיוק בשנה האחרונה ללימודים ולא הייתי מסוגלת לחשוב על דבר מלבדה. כדי לא לסחוב את התואר הזה עוד שנה מיותרת, החלטתי להפוך את סרט הגמר שלי לסרט עליה. איש מחבריי לא ידע אז שיש לי אמא חולה בסרטן. רק לראש החוג שלי סיפרתי. השאר גילו ב"צפיית ביקורות", שהתקיימה יום לפני ההקרנה הפתוחה לקהל.

הגיע יום הקרנת הסרטים. אימי המופלאה פגשה אותי בתל אביב ומשם נסענו באוטובוס (!) לירושלים (אני פחדתי לנהוג לירושלים והיא היתה מותשת מדי כדי לנהוג עוד שעה). הגענו לבצלאל ואמא שלי הסתובבה כמו כוכבת המוקפת בהילת מחלתה הארורה: כל ה"מי ומי" של התואר שלי היו שם, זיהו אותה מהסרט שראו רק יום קודם לכן. הרוב פירגנו לה בכיף את הפרצופים המכילים, המרצה האהובה לעריכה חייכה אליה חיוך מובך ואימי המופלאה חיפשה את אורי, תומר ודימה - שלושת חבריי הטובים במיוחד - כדי לתת להם מתנות סיום תואר קטנות שקנתה להם מבעוד מועד. ואני? אני הסתובבתי מאחוריה, נהנית מכל הטוב הזה: הרגשתי לרגע שיש לי אמא בריאה, אמא כוכבת, אמא כובשת (טוב, היא באמת היתה כובשת, עם או בלי המחלה הארורה...) והייתי מאושרת. בליבי חשבתי לעצמי, על כל הפרצופים המכילים שהסתובבו שם: "חכו, חכו!! זו אמא שלי! זו אמא שלי האחת והיחידה, ששום סופה לא תוכל לה! היא עוד תנצח את המחלה הזו וכולכם תאכלו את הכובע ואת הפרצופים המכילים..."

עוגת מצות - ליל סדר שלישי בלעדיה

אי שם, בחופש הגדול שבין כיתה ח' לט' הכרתי את נירצו.

נבחרנו להיות חונכים של כיתות ז' והגענו למפגש הדרכה עם רכזת השכבה. בגדול -

היה משעמם. חום יולי-אוגוסט, המזגן לא ממש עבד, השמש זרחה יותר מדי חזק ואני רק רציתי גלידת-וניל-פצפוצים.

כשהסתיימה סופסוף ההדרכה המתישה התחלתי ללכת הביתה. מעבר לחשק לגלידה גם רציתי להוריד את הכרס שצמחה באין מפריע והחלטתי לוותר על האוטובוס (שגם ככה עבר פעם ביום) ולכתת את רגליי. ובעודי הולכת, אני רואה שמאחורי, באותו מסלול ממש, צועד הג'ינג'י החביב שהיה איתי בהדרכה. אז התחלנו לדבר. מהון להון הסתבר שאנחנו סוג של שכנים ויותר מזה - שיש לו בבית גלידת-וניל-פצפוצים!

כמובן שבאתי אליו הביתה, אכלתי בערך את כל הקופסא וזכיתי בחבר לחיים.

נודלס / פתאי עם עוף בצבע אדום לוהט - אזכרה שנייה וגעגועים קשים מנשוא

מוקדש באהבה אינסופית לסילה, חברתי הה-ר-י-ו-נ-י-ת!!

כבר שנתיים שכשאני מבשלת בימי שישי אני נתקפת בעצב. תמיד מתחשק לי להתקשר לאימי המופלאה ותמיד אין לי למי.

וביום שישי אחד, בדיוק כשנתקפתי בעצב המוכר, כשהכנתי שני תבשילים חדשים שממש רציתי לספר עליהם לאמא שלי, פתאום שמעתי ברדיו שיר של חוה אלברטשיין שלא הכרתי. שמעתי ופרצתי בבכי.

עוף ממולא - מזל טוב אמא...

כשאימי המופלאה חלתה סיפרתי רק לחבריי הקרובים ביותר. לקח לי הרבה מאוד זמן (יחסית לשנה הקצרה שהיתה חולה) עד שהצלחתי להגות את המילה "סרטן" בקול רם ועוד לשייך אותה לאימי המופלאה. אימי לעומת זאת, דווקא סיפרה לכל דיכפין. כל מי ששאל אותה למה היא רזתה כל כך (והיא היתה מאוד רזה מאז ומעולם) מייד שמע את האמת. ואני לא הבנתי מה יש לרוץ לספר לכל העולם. בשביל מה? היו שתי סיבות שלא אהבתי לספר על כך שהיא חולה. הראשונה, כפי שכתבתי פה לא פעם, היתה שלא יכולתי לשאת את העובדה שאנשים מייד ייפתחו  בפני ויספרו לי את סיפור-הסרטן-שלהם (שלרוב, לצערי, הסתיים בתבוסה למחלה הארורה) והסיבה השניה היתה הפרצופים המכילים. 

עוגת גבינה פירורים אישית או מי היה מאמין שכבר עברה שנה מאז שהתחלתי

שנה.

שנה שלמה.

שנה שלמה עברה מאז שכתבתי פה לראשונה.

הכל התחיל מאכזבה איומה באזכרה הראשונה של אימי המופלאה. אחד-עשר החודשים הראשונים והארורים בלעדיה הסתיימו ופתאום, בעודנו עומדים מעל הקבר ופוצחים במסורת חדשה, נזכרנו ששכחנו. שכחנו להכין ספר מתכונים ולחלק אותו באזכרה כפי שתכננו.

אמא שלנו, שנתנה לנו בלי סוף, שהצליחה לגרום לכל אחד מארבעת ילדיה תחושה שהוא הכי חשוב בעולם ואין שני לו, שלמרות שעבדה במשרה מלאה תמיד מצאה זמן ללמוד איתנו למבחנים, להסיע לחוגים, לבשל עבורינו, להקשיב, לשוחח, לייעץ, להצחיק, לצחוק - 

להיות...

אמא שלנו, המופלאה, נתנה לנו בלי סוף- ואנחנו שכחנו. שנה שלמה היתה לנו כדי למצוא מתכונים אהובים, לערוך אותם, לצלם, לעצב ולהדפיס ופשוט לא עשינו את זה. את הדבר המינורי הזה, הפשוט כל כך- לא עשינו בשביל להנציח אותה כמו שצריך. כמו שהגיע לה.

איך מכינים פלזיר שוקולד

וואו. אני לא רגילה לתדירות הזו... אמנם הבטחתי לכם שניפגש בפעם הבאה עם עוגת גבינה פירורים, מה שאכן יקרה, אבל אחרי שפירסמתי בטור החדש שלי הוראות לפלזיר גיליתי את נפלאות העריכה...

אין מה לעשות, טור הוא לא בלוג, איך שלא הופכים את זה, והפלזיר הזה דיי מסובך, אז אני מרגישה חובה מוסרית לתת לכם הוראות מדוייקות, שלב אחר שלב - כולל - (תופים..!!) איך מטמפררים.
אגב, זו פעם ראשונה ואחרונה שזה קורה. מתכונים מהבלוג לא יופיעו בטור ולהפך. פה זה המקום של מתכוניה של אימי המופלאה, אבל מה לעשות, שבאמת חשוב לי שהפוסט הזה יופיע כפי שתכננתי שיופיע...

מוכנים?

קבלו אותו! 

פוסט השלמות, חלום שמתגשם והמלצה חסרת תקדים

וואו. אני חייבת להודות שריגשתם אותי... התגובות שכתבתם לי לגבי הפוסט הקודם, כל המיילים האישיים שקיבלתי בעקבותיו דרך ה"צור קשר", התגובות בפייסבוק...

מה אומר ומה אגיד- פשוט תודה מקרב לב! שימחתם את ליבי. באמת!

מייד אעדכן בנוגע למתכוני הקינוחים שביקשתם (מעניין, אף אחד לא התעלף על הרביולי בטטה... הפסדתם! ;-)) אבל קודם כל- קרו כמה דברים מסעירים השבוע שאני חייבת לשתף.

בראש ובראשונה אני ממש מתרגשת לספר לכם שקיבלתי הצעה להגשים חלום. לא פחות.

קיבלתי הצעה לכתוב טור מתכונים! הטור הראשון שלי התפרסם הערב באתר www.onlife.co.il אתם יכולים לראות אותו ממש כאן. הרבה דברים אפשר לומר על המתכון שפרסמתי. דבר אחד אי אפשר לומר עליו- זה בהחלט לא המתכון הפשוט ביותר ביקום, אבל אחרי לבטים רבים אם לבחור לטור הראשון מתכון קליל וחביב או ללכת על משהו חגיגי ודרמטי בתור היכרות- בחרתי בחגיגי. מה דעתכם?