שלוש שנים בדיוק עברו מאז שאימי המופלאה הלכה לה. שלוש שנים עברו והעולם שותק. כאילו אין פה מגיפה שצריך למגר. עוד ועוד אימהות צעירות ממשיכות לחלות ומנסות להילחם בסרטן הארור עד שהוא מכריע אותן -
וכולם מסתובבים ברחובות כאילו כלום.
27 שנים נפלאות היו לי עם אמא שלי. 27 שנים של פרגון בלתי פוסק. גאווה אימהית שלעולם כבר לא אזכה לה. של אהבה בלי גבול. של ריבים מטורפים והשלמות קסומות אחרי עשר דקות.
עשרים ושבע שנים.
רק עשרים ושבע שנים.
"ואם היו אומרים לך, 'תחזירי את הגלגל לאחור וקחי לך במקומה אמא רגילה. אמא רגילה, כמו של כולם, אבל כזו שתישאר איתך לכל החיים. היית לוקחת?'"
בחיים לא.
עשרים ושבע שנים.
זה כל כך מעט במונחים של אמא ובת בכורה.
אבל את העוצמה שהיתה בקשר שלנו אי-אפשר לכמת במילים.
לא הייתי מחליפה את 27 השנים הללו באף אמא רגילה. עדיף לי קצר נורא ועם סוף קשה נורא, אבל עם אינספור זכרונות נפלאים להתרפק עליהם.
