שבעה - הדברים שרציתי לומר לתמיר

השבוע הייתי בלוויה נוראית. למחרת נסעתי במונית והנהג סיפר לי שהוא בדיוק חוזר מלוויה.

"סרטן?" שאלתי. הוא היה המום. איך ידעתי.

איך ידעתי?

כי יותר מדי אנשים המחלה הארורה הזו לוקחת.

יותר מדי.

שישיות. עוד ועוד שישיות.

שישיות קולה, שישיות נסטי אפרסק, שישיות מים מינרלים. שישיות ספרייט.

תעלו את השישיות למעלה. בעצם אין מקום, תורידו למחסן. תעלו חלק שנשים במקרר. לא חשוב, תשאירו כבר למטה. גם ככה אין כבר מקום במקרר.

והמון חבילות של סוכר. המון. וקפה. כמה קפה... ועוגיות עבאדי. המון שקיות של עבאדי. וצלחות חד-פעמיות קטנות וצלחות חד-פעמיות גדולות וכוסות חד פעמיות וסכו"ם חד-פעמי. 

ויותר מדי ידיים עובדות במטבח ואף אחת מהן לא של אמא שלך.

ופתאום גיליתי שלא רק עבורי היא היתה כל-כך משמעותית - תפוחי אדמה אפויים בחמש דקות

"מה קורה? אני מקווה שהכל טוב, אבל למקרה שאכן לא משהו-

ההורים שלי חיפשו דרך ליצור קשר איתכם.

אמא שלך עזרה המון להורים שלי....

מקווה לשמוע שאת לא מבינה על מה אני מדברת... הילה"

ביום שאימי המופלאה נפטרה באה סילה, החברה היקרה שלי, שאהבה לשמוע את אמא שלי קוראת לה "חביבַתי". סילה באה מירושלים ואני יצאתי החוצה לחכות לה. אחרי שהתחבקנו ובכיתי (למרות שכבר חשבתי שנגמרו לי הדמעות), פנינו חזרה לכיוון הבית ופתאום הבחנתי בדבר הנורא הזה, שהיכה בי בפתאומיות ובלי כל הכנה:

כך, ברגע אחד, אם היה לי איזה ספק קטן לפני כן, הבנתי שזהו. הכל נגמר.


להלוויה של אימי המופלאה הגיעו כ2,500 אנשים. אמא שלי היתה אישה מופלאה ואהובה, פשוט על כולם.

"עכשיו את בוכה? את עוד לא יודעת מה מחכה לך" - עוגת טובה האמיתית- עוגת גבינה מעולה / עוגת שכבות גבינה מושלמת שמעולם לא טעמתם טובה ממנה

מוקדש באהבה גדולה ליקירתי כרמית


ביישוב הקטן, היפה ונטול הנובורשים-שעשו-את-המכה-ובאו-להרוס (דאז) בו גדלתי, לא הייתי "הבת של".
מגיל צעיר פקדתי, בנוסף על חוג הפסנתר הרציני, שלל חוגים נוספים שהתאימו לי הרבה פחות:
ריקודי עם (לא ברור איך עברתי את בחינות הקבלה)
מקהלה (שעוד ידובר בה)
להקה בלתי מתפשרת אחת ואפס סולואים לאורך כל שנותיי בה (כנראה שלמרות מה שחשבתי, לשיר איני יודעת, או כפי שהיטיב שי של סילה לנסח אחרי ששמע אותי מפליאה בשירה: "עדיף שתישאר עם הפסנתר").
נו שויין. שלל חוגים ומעט הצלחות בצידם למעט הצלחה אחת מובהקת: הכירו אותי. הייתי מה שהיום כל ילד חולם להיות. הייתי מפורסמת. טוב נו, אמנם מחוץ לאותו יישוב איש לא זיהה את פניי וגם בתוך גבולותיו לא בדיוק רדפו אחריי לבקש חתימות, אבל בכל מקום בו הלכתי הכירו אותי, ואת אימי הכירו כ"אמא של נחמה".
ולי? לי היה חשוב לא לעשות בושות ולהסב לאימי המופלאה אינספור סיבות לגאווה והשווצות.
ובלוויה- גם.
ובשבעה- גם.
וגם היום.
עדיין חשוב לי לא לעשות בושות לאמא. מאוד חשוב לי שהיא תהיה גאה בי, בשביל הסיכוי הקטן הזה שהיא איכשהו רואה.
(אגב, מרוב רצון לא לעשות בושות כמעט שהוחזרתי בתשובה רגע לפני חתונתי).

"אני רוצה לחבק אותך, לכי לשרפרף"

הפעם פוסט באווירה מעט שונה.

היום החתיך ואני חוגגים שנה לנישואינו (וכמעט שמונה שנים להיווסדנו, אבל מי סופר?)
כפי שכתבתי לא פעם, התחתנו חודשיים בלבד אחרי שאימי המופלאה נפטרה.

זו טבעת האירוסין שלי:

חיתן אותנו רב מקסים שאיפשר לנו להקריא זה לזו כמה מילים במעמד החופה.

לא מכבסת, לא תולה.

אבל כן מבשלת. והמון.


ב9 במרץ 2010 איבדתי את אימי האהובה ויוצאת הדופן אחרי שניהלה מאבק עיקש במחלת הסרטן.
אימי קיבלה את הבשורה על כך שהיא חולה בדיוק כש"חגגה" את יום הולדתה ה50 ונפטרה כשהיתה בת 51  וחמישה ימים.
מה יש לומר... מאז 5 הוא לא בדיוק מספר המזל שלי...


עם או בלי קשר לאישה המופלאה שהערצתי ואעריץ כל חיי, היה לי ברור שזה רק עניין של זמן עד שאכנע גם אני ואצטרף לכל הבלוגרים שאני קוראת בשקיקה.