יום ראשון, 4 במרץ 2012

עוף ממולא - מזל טוב אמא...


כשאימי המופלאה חלתה סיפרתי רק לחבריי הקרובים ביותר. לקח לי הרבה מאוד זמן (יחסית לשנה הקצרה שהיתה חולה) עד שהצלחתי להגות את המילה "סרטן" בקול רם ועוד לשייך אותה לאימי המופלאה. אימי לעומת זאת, דווקא סיפרה לכל דיכפין. כל מי ששאל אותה למה היא רזתה כל כך (והיא היתה מאוד רזה מאז ומעולם) מייד שמע את האמת. ואני לא הבנתי מה יש לרוץ לספר לכל העולם. בשביל מה? היו שתי סיבות שלא אהבתי לספר על כך שהיא חולה. הראשונה, כפי שכתבתי פה לא פעם, היתה שלא יכולתי לשאת את העובדה שאנשים מייד ייפתחו  בפני ויספרו לי את סיפור-הסרטן-שלהם (שלרוב, לצערי, הסתיים בתבוסה למחלה הארורה) והסיבה השניה היתה הפרצופים המכילים. 


מהר מאוד למדתי לזהות אותם ומהר מאוד למדתי להיזהר מהם כמו מאש. הפרצופים המכילים היו בעיקר של אלה שידעו (או העזו להניח) שלאימי המופלאה, האישה המדהימה שעד לפני שנתיים חשבתי ששום סופה לא תוכל לה- אין סיכוי לנצח את המחלה.
קצת קשה לתאר את הפרצופים המכילים בכתב אבל אני אנסה. נוצרת סיטואציה, אני נאלצת לומר שאמא שלי חולה בסרטן. כן, גרורתי... כן, בכל חלל הבטן... אנחנו בטוחים שהיא תנצח... ואז מגיע הפרצוף המכיל: ראשו של השומע מוטה מעט לצד, השפתיים מצטמצמות, העיניים מצטעפות ולכל אלה נלווה הנהון איטי. כן, נחמה, אני כל כך מתחשבת. אני כל כך מבינה. אין לאמא שלך שום סיכוי לצאת מזה, אז לפחות אכיל אותך.

כמה שנאתי אותם, את הפרצופים המכילים האלה. לא יכולתי לסבול אותם. באמת. כאילו המצב כל כך גרוע שאין מה לומר. אפשר רק להכיל.
בדיעבד, באמת, מה יש כבר לומר...? הם הרי צדקו. אבל באותה עת, כשהדבר היחיד שהיה לנו להיאחז בו היה תקווה (עצומה, אגב) ואופטימיות (אחידה וכמעט בלתי נתפסת)- באותה עת הדבר האחרון שרציתי לראות מולי היה קטני אמונה. ריאליסטים, אם תרצו. ולדאבוני הייתי מוקפת בהם. 

הרבה הרגלים אימצתי לעצמי מאז שאימי המופלאה חלתה. אחד מהם הוא להימנע מלומר את הביטוי המתנשא והגועלי "לא עלינו". זה היה קצת אחרי שאימי המופלאה חלתה. היא החליטה בן רגע שאין יותר שחור והוציאה מחייה את כל הדברים השחורים שיכלה. זה התחיל בארון הבגדים. לילה אחד היא פינתה את כולו (ואולי יום אחד יהיה לי אומץ להראות לכם את קטע הוידאו הזה שלה...) ובאותו הרגע היה ברור שאף אחד מאיתנו, הילדים, לא לובש יותר שחור. וכך היה. שנה שלמה איש מאיתנו לא לבש שחור. ויום אחד, בחנות בגדים שאני אוהבת במיוחד, לקוחה שאלה אותי, סתם, על הדרך, איך החולצה השחורה שמדדה. ואני, שבאותה תקופה רק דבר אחד היה לי בראש כשראיתי בגדים שחורים, סיפרתי לה. בקצרה כמובן, אבל סיפרתי. שאצלינו כבר כמה חודשים אין שחור אז מבחינתי זו אחלה חולצה, אבל למה לא בסגול? והאישה (שבינינו, איזו ברירה כבר הותרתי לה...?) ענתה לי: "אויש, איזה סיפור מזעזע. לא עלינו!" שילמה על החולצה ויצאה.

נורא התייסרתי ממה שעשיתי. מה נפלתי עליה עם הסיפור הזה עכשיו, כולה רצתה איזה חיזוק חיובי לפני שגיהצה את הויזה. אבל אז, כשרק אני והמוכרת נשארנו בחנות, המוכרת התחילה פתאום לבכות. מסתבר שרק גילו לה סרטן השד. ושוב ההכרה הזו שזה פוגע כמו חץ בלי הבחנה. ושוב הפחדים שהיו לי מסטטיסטיקות (כי ספר סרטן שנשלחתי לקרוא נפתח במשפט: "אחד מתוך ארבעה אנשים ימות מסרטן" (טרגדיה). ואז: "אבל זה אומר ששלושה יחלימו". וכל חיי באותה שנה היו תלויים בסטטיסטיקה המעיקה הזו. כל מי ששמעתי שחלה מייד שייכתי לשלושה מתוך ארבעה שיחלימו וכל הזמן הדחקתי מחשבות על כך שאמא שלי תהיה האחד...) בכל אופן, מאותו יום אני לא אומרת ולא מסוגלת לשמוע את הביטוי "לא עלינו". זה מחזיר אותי לרגע אחד חשוך שאישה אחת יכלה לקנות חולצה שחורה, כי זו סתם חולצה שחורה ואני, שהייתי הסיוט שלה, ה"לא עלינו" שלה, ראיתי בחולצה שחורה גידולים סרטניים.


למאמא-יוקרו שלי, אימוש, אימי המופלאה, טובה רון- היה אמור להיות היום יום הולדת. זה יום עצוב מאוד בשבילי אבל באופן מפתיע למדי, קרה לי בו דווקא גם דבר טוב. למה מפתיע? כי כבר כמה שבועות שזה מתוכנן לצאת לפועל, אבל בסוף, מכל הימים, דווקא היום זה קרה. במקרה. במקרה..?
היום התפרסם הטור הראשון שלי בXNET. חייבת להודות שאני מאוד מאוד אוהבת את האתר הזה והיום, אחרי אינספור התכתבויות ליליות, גם את עורך האוכל הסימפטי שלהם אני אוהבת.


שנים שאני רוצה להגשים פנטזיה צילומית ושנים שאני משכנעת את עצמי לרדת מזה כי זה מסובך ומורכב ובשביל מה כל כך להתאמץ? אבל נגמרו השנים הללו והנה אני כאן, מתחייבת מעל לראש לטור קבוע של סרטונים...
אז זה הטור הראשון שלי... עם סרט שמצולם בטכניקה שנקראת "סטופ-מושן". למעשה מדובר בהמון המון תמונות סטילס שאני מחברת בחדר עריכה לכדי סרט (כמו אנימציה, רק בסטילס).
מזמינה אתכם לעקוב אחרי גם שם! :-)
אז מזל טוב לאמא שלי, היקרה מפז.
איפה שלא תהיי, הלוואי ואת רואה. הלוואי ואת גאה...

עוף ממולא 
החומרים הדרושים: לעוף ממולא אחד, מספיק לארבעה סועדים רעבים.

לעוף הממולא:
1      עוף שלם, רצוי לבקש מראש מהקצב לפרק אותו לגמרי מהעצמות.(אם לא מבקשים מראש הם בד"כ מסרבים...)
2      כפות שמן
1      בצל גדול
1/2   כוס צנוברים
1      סלסלת פטריות
1/2   כוס אורז פרסי (רצוי של סוגת)
1/2   כוס מים
תבלינים: מלח, פלפל שחור, קורט קינמון.
למשרה: כף דבש, רבע כוס סויה שלוש שיני שום כתושות/קצוצות, מעט פפריקה וכפית שמן.
לתוספת ירקות: (אופציונאלי)
2      גזרים חתוכים לפרוסות עבות
1      סלסלת פטריות נקיות בשלמותן
1      בצל חתוך לפרוסות
1      כרובית חתוכה לפרחים
3      תפוחי אדמה חתוכים לקוביות גדולות
תבלינים: מלח גס, פלפל שחור ומעט פפריקה
הוראות הכנה:
1.    מחממים תנור ל180מעלות צלזיוס.
2.    מנקים היטב את העוף, במידה והוא לא נקי מספיק (נוצות למשל...)  
3.    קוצצים בצל לקוביות בינוניות. בנפרד מנקים את הפטריות וחותכים אותן לחצאים/רבעים (מה שאוהבים).
4.    עם השמן מטגנים בצל עד שהוא שקוף. מוסיפים צנוברים. מטגנים עד שהם זהובים ומוסיפים פטריות. מטגנים 1-2 דקות, הפטריות צריכות להיות עדיין פריכות ולא סמרטוטיות.
5.    מוסיפים את האורז. מערבבים ומוסיפים תבלינים. מערבבים.
6.    מוסיפים חצי כוס מים. מערבבים ונותנים לתערובת מעין חצי בישול- שהאורז יתבשל אבל לא לגמרי. 
7.    ממלאים את העוף בתערובת. דוחסים לכל מקום אפשרי. גם כשנראה שנגמר המקום- תתפלאו- יש עוד! סוגרים את הפתחים באמצעות קיסמים.
8.    מערבבים את חומרי המשרה בקערה קטנה ומצפים בה את העוף (בידיים או בעזרת מברשת).
9.    למעוניינים: מוסיפים ירקות סביב העוף (או אם יש תבנית צלייה- תחתיו).
10.  מכניסים לתנור מכוסה לשעה וחצי. מסירים את נייר הכסף ואופים עוד שעה-שעה וחצי.

חותכים בצל

מטגנים אותו
מוסיפים צנוברים
כשהם זהובים, מוסיפים פטריות ואורז
מטגנים כמה דקות ומקפידים לשמור על פריכות הפטריות
מוסיפים מים. אל תיבהלו מכמות המים הקטנה. זו לא טעות.

 מסירים מהאש לאחר שהמים מתאדים והאורז קיבל "חצי בישול"

לוקחים עוף שלם, רצוי ללא עצמות
ודוחסים בתוכו את תערובת האורז
סוגרים בקיסמים
מכינים את המשרה:
בקערה קטנה מערבבים סויה, שום, 
דבש
פפריקה ומעט שמן
מערבבים היטב

מצפים את העוף במשרה
ופינת ההמלצה: תבנית צלייה של PRESTIGE 
באופן עקרוני תבנית צלייה זה דבר נהדר ונוח, מאוד כיף להכין נתח בשר או עוף שלם על רשת.
הייתרון בתבנית PRESTIGE המומלצת הזו הוא (מעבר לכך שהיא מתוצרת אנגליה) ועל אף מחירה האסטרונומי-
טמון בכך שהרשת מאוד גבוהה וקל להכניס המון המון ירקות תחתיה. תענוג אמיתי.
אם כן, למעוניינים בתוספת ירקות חביבה:
מניחים אותם בתבנית תחת רשת הצלייה או על תבנית סביב העוף ומתבלים.
מניחים את העוף על רשת הצלייה או במרכז התבנית 
לאחר שעתיים-שלוש מוציאים מהתנור
כך נראים הירקות...
וכך העוף

14 תגובות:

  1. על הבוקר צימררת אותי וריגשת אותי מאוד,
    אני לא ידעת עם כתבתי את זה נכון אבל הפוסט הזה
    שווה מאמץ. מזל טוב הל הטור!!

    השבמחק
  2. מזל שהספקתי לאכול בבוקר
    נראה ממש טעים

    השבמחק
  3. אנונימי05 מרץ, 2012

    אני קוראת אותך כבר כמה זמן וכל פעם מחדש נפעמת מהאהבה הרבה שיש בבלוג שלך. האהבה לאמא שלך ואהבת החיים שלך ושלה.מעורר השראה.
    לגבי מחלות ומוות שמתי לב שגם אם לא רוצים קשה מאד שלא ליפול לקלישאות ולתגובות האוטומטיות גם אם לא מתכוונים לזה. הייתי רוצה לשמוע איך מגיבים נכון מבחינתך לזה.
    האם היו אנשים שנתנו את התגובה המשתתפת שהייתה נכונה לך?
    לפעמים יש צורך עז לתמוךולעזור ולפעמים אי אפשר אבל קשה להודות בזה. זה חוסר אונים משגע.
    תמשיכי לכתוב

    ג'וליאנה

    השבמחק
    תשובות
    1. הי ג'וליאנה, תודה על תגובתך :)
      לצערי- אין לי מושג.
      מה את חושבת? שאני לא עושה פרצופים מכילים? בטח שכן.
      שיש לי מה להגיד לאנשים בלוויות ובשבעות? בטח שלא.
      כמו שאמרת, זה חוסר אונים משגע. מטריף. מייאש...
      לפעמים כל מה שצריך זה רק חיבוק, וחברים שיבואו גם אחרי שפסטיבל השבעה מסתיים ופתאום אתה נשאר לבד בריק הנורא...

      מחק
  4. כרגיל , ריגשת.
    הפכת את היום, ליום רך יותר.
    מזל טוב לאימא של נחמה :)
    והעוף נראה מצוין, אבל אני תמיד מפחדת להתעסק עם עופות כאלה גדולים.. אולי זה קשור לעובדה שבבית שלי יש רק טוסטר..

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה יעלי.. :)
      את מוזמנת אלי לרמת גן, נכין ביחד!

      מחק
  5. בטח שהיא גאה. איך אפשר שלא.
    בחרת את הדרך החיה והבועטת ביותר.
    שום אלבום ושום אתר זיכרון דומם לא היו מצליחים לקבל את אותו אפקט.
    תענוג גדול לראות שפרסמת פוסט חדש.
    בהצלחה רבה בטור החדש.
    רק טוב
    ליאת

    השבמחק
  6. איילה15 מרץ, 2012

    חייבת לציין שרק לאחרונה (לפני שבוע) אם לדייק, גיליתי את הבלוג המופלא שלך.
    עברתי כמעט על כל מה שכתבת ועל המתכונים. ורוצה לציין שאת מרגשת, וכותבת מקסים.
    עשיתי היום את העוגת גבינה עם הפירורי ביסקויטים אפילו ריסקתי אותם כמו שהילד הדגים בתמונה.
    יצא - א ל י פ ו ת!!!!
    תודה לך.
    איילה.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה רבה, איילה! כיף לשמוע!

      מחק
  7. ואו התרגשתי עד דמעות והזדהיתי. מדהים איך העוף של אמך נראה בדיוק כמו העוף של אמא שלי. כנראה שהלב הגדול שלהם חשב דומה :)

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה שרון... (הלינק מהמילה "לב" לא עובד לצערי...)

      מחק

זה אולי נראה מסובך לכתוב תגובה- אבל זה לא :-)
ביחרו לעצמכם שם או הגדירו "אנונימי", כתבו תגובה, ליחצו על "פרסם הערה" והקישו את צירוף האותיות שיינתן לכם. זהו! התגובה נשלחה :-)