קינוחים לשבועות - החג של אימי המופלאה

הרבה זמן לא כתבתי. הרגשתי פתאום שנגמרו לי הזכרונות מאימי המופלאה. מתכונים יש לי בשפע, אבל הזכרונות? הם הולכים ואוזלים ואין מי שיחייה אותם. כך חשבתי. אבל לפעמים אפשר להשתמש בזכרונות של אחרים, לא? בייחוד כששומעים  זיכרון מרגש במיוחד...
(אם אין לכם כוח לקרוא - סורו למטה, תמונות ומתכוני קינוחים למכביר מחכים לכם...)

אירוע משפחתי. פעם, לא נעים להודות, הייתי מתייחסת לאירועים משפחתיים קצת כמו לנטל. כולם מתקיימים באיזור הצפון (כך שתמיד יש לי חתיכת נסיעה הלוך וחזור), למי יש כוח, אחרי יום עבודה, מתפוצץ לי הראש... אבל כפי שכתבתי פה כבר פעם - - בשבעה על אימי המופלאה הבנתי שהאסונות באים אלינו לבד ואת השמחות אנחנו צריכים להביא בעצמנו ומרגע שהבנתי את זה - אני אוהבת אירועים. גם אם יש לי יום מעיק ובא לי רק להישפך בבית ולראות היפה והחנון #3 (כן, בשל האירוע החמצתי את הפרק הראשון...) אני עדיין מזכירה לעצמי כל הזמן - תשתקי. אל תעזי לקטר. הלוואי וכל המפגשים המשפחתיים שתזכי להם יהיו באירועים שמחים ולא בנסיבות איומות ונוראות.

עוגת קדאיף אישית / עוגת קדאיף - זכרונות מהעמק

מוקדש ללילך ב.

את שנות ילדותי היפות העברתי בכפר, אי שם בעמק הירוק תמיד. 

ובכפר היתה לי חברה טובה, לילך שמה. יום אחד, אחרי בית הספר, לילך ואני החלטנו שלא מיצינו ושאנחנו מוכרחות להמשיך את השהות המשותפת. האימהות הגיעו לאסוף אותנו ואני הכרזתי שאני הולכת ללילך. אמא שלי, שככל הנראה הובכה מזה שהבת החוצפנית שלה מזמינה את עצמה סתם כך לאנשים, מייד מיהרה לפתות אותנו לבוא אלינו הביתה ולשם כך היא שלפה את הטיעון הלא משכנע בעליל: "כדאי לכן לבוא יש שעועית לבנה!"

שעועית לבנה! איכס! לא רק שזה לא שכנע אותי לוותר על הבית של לילך, זה רק גרם לי לחשוב מייד על אלטרנטיבות אחרות לארוחת הצהריים שלי. או-אז אמרה אימה של לילך את מילות הקסם:

"אצלינו יש שניצל וצ'יפס!"

נו, כבר אמרתי לא פעם ששניצל וצ'יפס היו מאז ומעולם המאכל האהוב עלי מכל. בשנייה שהבנתי שיש פוטנציאל לצ'יפס בארוחת הצהריים שלי- הדרך לבית של לילך היתה קצרה מאוד. הגענו אליה ומאותו הרגע קראנו לעצמנו חבורת "שו לבנה". על שם השו(עוע)ית הלבנה שכמעט נאלצנו לאכול.