עוגת מצות - ליל סדר שלישי בלעדיה

אי שם, בחופש הגדול שבין כיתה ח' לט' הכרתי את נירצו.

נבחרנו להיות חונכים של כיתות ז' והגענו למפגש הדרכה עם רכזת השכבה. בגדול -

היה משעמם. חום יולי-אוגוסט, המזגן לא ממש עבד, השמש זרחה יותר מדי חזק ואני רק רציתי גלידת-וניל-פצפוצים.

כשהסתיימה סופסוף ההדרכה המתישה התחלתי ללכת הביתה. מעבר לחשק לגלידה גם רציתי להוריד את הכרס שצמחה באין מפריע והחלטתי לוותר על האוטובוס (שגם ככה עבר פעם ביום) ולכתת את רגליי. ובעודי הולכת, אני רואה שמאחורי, באותו מסלול ממש, צועד הג'ינג'י החביב שהיה איתי בהדרכה. אז התחלנו לדבר. מהון להון הסתבר שאנחנו סוג של שכנים ויותר מזה - שיש לו בבית גלידת-וניל-פצפוצים!

כמובן שבאתי אליו הביתה, אכלתי בערך את כל הקופסא וזכיתי בחבר לחיים.

עוגת ביסקוויטים מעולה / עוגת גלידה מעולה עם טריק מהסרטים! - פתאום התחלתי לפחד שעוד קצת ואני לא אזכור אותה בכלל.

הכל התחיל לפני שבועיים, כשניסיתי להיזכר בצחוק של אמא שלי.

היה מאוד קל להצחיק את אימי המופלאה, שצחקה המון ומכל הלב; ופתאום- 
לא זכרתי את הצחוק שלה.

את הקול שלה אני דווקא זוכרת היטב. ולא רק אותו. גם דברים שהיתה נוהגת לומר אני זוכרת. שמות חיבה שכינתה אותי בהם ("שאינ'לה" (נהגה: Sha'inale), "פפושה של אמא" והקלאסי מכולם: "חביבַתי"), משפטים מצחיקים שלה: ("נו, ראית את היפהפייה/אינטיליגנטית?" מלווה בחיוך ממזרי ובהטיית הראש לצד ימין) וגם משפטים שאמרה לי שוב ושוב כשניסיתי לשכנע אותה לעשות משהו שלא רצתה ("בבית שלך תעשי מה שאת רוצה!" או הגירסה הברורה יותר: "אז שבבית שלך לא יהיו וילונות!" ->אחרי שניסיתי אינספור פעמים לשכנע אותה להעיף את הוילונות/השטיחים מהבית).

אבל הדבר החשוב מכולם נשכח ממני.

לא הצלחתי להיזכר בצחוק שלה. איך אפשר לשכוח את הצחוק של אמא שלך?

בדרך אל הכישלון

נתחיל מהסוף: הפסדתי בתחרות העוגות המהוללת.

מסתבר שהדחקתי - טארט תפוחים / פאי תפוחים / עוגת תפוחים

עוגת תפוחים משגעת
(משהו מוזר בתמונה הזו, לא? היא ניראית כאילו נלקחה היישר מספר בישול משנות השמונים המוקדמות.... )

לפני הרבה (מדי) שנים, סיפרה לי אישה יקרה על האובדן של סבתא שלה. המשפחה שלה ידעה שימיה של סבתהּ ספורים והיה לה מזל שהיא הספיקה והשכילה להיפרד ממנה. במסגרת תהליך הפרידה, כשישבה לצד מיטתה, היא דאגה לבקש ממנה שתכתיב לה את המתכונים שלה שהם כל כך אהבו, שיישארו להם למזכרת.

הסיפור הזה הדהד באוזניי בחודשיה האחרונים של אימי. מצד אחד- למרות הרופאים מבשרי הרעות היינו אופטימיים עד הרגע האחרון והרי אין שום סיכוי שהיא לא תחלים בסופו של דבר. מצד שני- אם אמא שלי תלך לי ולא יהיה לי המתכון לעוגת הגבינה המפורסמת שלה- זה יהיה כל כך עצוב... אמא שלי זכרה את המתכון בעל פה וידעתי שאין סיכוי שאמצא אותו כתוב בשום מקום. והעוגה הזו, היא היתה כל כך מזוהה איתה... הייתי חייבת את המתכון אבל לא העזתי לבקש. היה ברור שברגע שאני מבקשת ממנה את המתכון אני מכירה בעובדה שזהו. עוד מעט הכל נגמר ואני חייבת מזכרת. ואם אני אעז להרים ידיים אז בטח שהיא תיכנע אחריי.

ואני? מסתבר שהדחקתי. 

ואז היא נפטרה לי. לנו. ובשבעה טסתי לאוצר המתכונים וחיפשתי וחיפשתי וחיפשתי וחיפשתי ו...

אין.

עוגת כף קמח - הרגע המאושר ביותר בחיי

לפני כמה חודשים נירצו, חברי היקר והטוב, שאל אותי מה היה הרגע המאושר ביותר בחיי.

אז סיפרתי לו.

פורים 2009, אימי המופלאה שוב מאושפזת במחלקה האונקולוגית ברמב"ם. הגעתי לשם ביום חמישי בערב והבנתי שזה הסוף. לא עושים יותר טיפולים. אין בשביל מה. 

זו בשורה איומה לקבל, בייחוד כשמדובר באדם כל כך משמעותי וקרוב אליך. הרי לא יכול להיות שאין שום דבר שיציל אותה. זה פשוט לא ייתכן.

בסוף השבוע הזה, אימי זכתה בחדר פרטי, אותו חדר שבתחילת המחלה, כשעוד היינו תמימים ואופטימיים, ייחלנו שתקבל; ובסופה פחדנו ממנו פחד מוות. ה"חדר לבד" הזה, פירושו- 
קחו לכם זמן להיפרד מהאישה שאתם כל כך אוהבים. אנחנו מרחיקים אתכם משאר החולים במחלקה ומבני המשפחה שמלווים אותם, כי לא נותר לכם עוד הרבה זמן... 

עוגת קדאיף אישית / עוגת קדאיף - זכרונות מהעמק

מוקדש ללילך ב.

את שנות ילדותי היפות העברתי בכפר, אי שם בעמק הירוק תמיד. 

ובכפר היתה לי חברה טובה, לילך שמה. יום אחד, אחרי בית הספר, לילך ואני החלטנו שלא מיצינו ושאנחנו מוכרחות להמשיך את השהות המשותפת. האימהות הגיעו לאסוף אותנו ואני הכרזתי שאני הולכת ללילך. אמא שלי, שככל הנראה הובכה מזה שהבת החוצפנית שלה מזמינה את עצמה סתם כך לאנשים, מייד מיהרה לפתות אותנו לבוא אלינו הביתה ולשם כך היא שלפה את הטיעון הלא משכנע בעליל: "כדאי לכן לבוא יש שעועית לבנה!"

שעועית לבנה! איכס! לא רק שזה לא שכנע אותי לוותר על הבית של לילך, זה רק גרם לי לחשוב מייד על אלטרנטיבות אחרות לארוחת הצהריים שלי. או-אז אמרה אימה של לילך את מילות הקסם:

"אצלינו יש שניצל וצ'יפס!"

נו, כבר אמרתי לא פעם ששניצל וצ'יפס היו מאז ומעולם המאכל האהוב עלי מכל. בשנייה שהבנתי שיש פוטנציאל לצ'יפס בארוחת הצהריים שלי- הדרך לבית של לילך היתה קצרה מאוד. הגענו אליה ומאותו הרגע קראנו לעצמנו חבורת "שו לבנה". על שם השו(עוע)ית הלבנה שכמעט נאלצנו לאכול.

עוגת 2 - ריטואל קבוע שלא ישוב

 היה לה, לאימי המופלאה, ריטואל קבוע, שהיה חוזר על עצמו בכל פעם שהייתי מגיעה אליה עם משהו דרמטי או סתם כזה שדורש עניין וריכוז: תעודת סוף-שנה, טקסט שכתבתי ורציתי להקריא לה, סרטים שערכתי, תמונות שפיתחתי, סיפור מעניין שאני חייבת-חייבת לספר לה  ועוד כהנה וכהנה, שלל חוויות ואירועים.

הייתי מגיעה הביתה, נרגשת כולי, כמהה לחלוק איתה ולשתף אותה והיא היתה אומרת רק משפט אחד:  

"תכיני הכל, אני מכינה קפה ובאה." 

ככה זה. כשצריך להתרכז- צריך להתרכז! היא לא תבשל תוך-כדי והיא לא תסדר, ולא תקפל כביסה, ולא תשטוף כלים. 

היא תכין קפה ותבוא. 

לשבת איתי. 

לבד. 

ולראות מה יש לי להראות לה.