‏הצגת רשומות עם תוויות עוף. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות עוף. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 18 במרץ 2012

נודלס / פתאי עם עוף בצבע אדום לוהט - אזכרה שנייה וגעגועים קשים מנשוא

מוקדש באהבה אינסופית לסילה, חברתי הה-ר-י-ו-נ-י-ת!!








כבר שנתיים שכשאני מבשלת בימי שישי אני נתקפת בעצב. תמיד מתחשק לי להתקשר לאימי המופלאה ותמיד אין לי למי.
וביום שישי אחד, בדיוק כשנתקפתי בעצב המוכר, כשהכנתי שני תבשילים חדשים שממש רציתי לספר עליהם לאמא שלי, פתאום שמעתי ברדיו שיר של חוה אלברטשיין שלא הכרתי. שמעתי ופרצתי בבכי.

יום ראשון, 4 במרץ 2012

עוף ממולא - מזל טוב אמא...


כשאימי המופלאה חלתה סיפרתי רק לחבריי הקרובים ביותר. לקח לי הרבה מאוד זמן (יחסית לשנה הקצרה שהיתה חולה) עד שהצלחתי להגות את המילה "סרטן" בקול רם ועוד לשייך אותה לאימי המופלאה. אימי לעומת זאת, דווקא סיפרה לכל דיכפין. כל מי ששאל אותה למה היא רזתה כל כך (והיא היתה מאוד רזה מאז ומעולם) מייד שמע את האמת. ואני לא הבנתי מה יש לרוץ לספר לכל העולם. בשביל מה? היו שתי סיבות שלא אהבתי לספר על כך שהיא חולה. הראשונה, כפי שכתבתי פה לא פעם, היתה שלא יכולתי לשאת את העובדה שאנשים מייד ייפתחו  בפני ויספרו לי את סיפור-הסרטן-שלהם (שלרוב, לצערי, הסתיים בתבוסה למחלה הארורה) והסיבה השניה היתה הפרצופים המכילים. 

יום שבת, 25 ביוני 2011

אני לא מבינה איך היא עשתה את זה - נודלס עם קוביות עוף ופטריות (פד תאי או פתאי)


אני חושבת שלא קשה להבין מהבלוג שלי שאני מעריצה את אמא שלי. בלי קשר למחלה ובטח בלי קשר לזה שהיא איננה היום. היא תמיד היתה מושלמת בעיני. עד גיל 12 הייתי בכלל משוכנעת שהיא קוראת מחשבות... מביך, אין מה לומר, גיל 12 זה לא בדיוק גיל 3 ובכל זאת- כך חשבתי. היא ידעה הכל. בלי לדבר, בלי לשאול- היא היתה קוראת אותי כמו ספר. והיא באמת ובתמים היתה פשוט מושלמת. כל קש שנגעה בו הפך לזהב, כל דבר  היא עשתה עם חיוך והיא כל הזמן עזרה. לכולם.

אבל מה שבאמת היה כל כך מדהים באמא שלי, שהבנתי רק שנים אחר-כך, היה הרצון שלה שיהיה לנו (לילדים שלה) הכי טוב שאפשר. גם אם הבחירות שלנו לא היו "נכונות" או "ראויות"; וגם אם הן היו כאלה שעוד נצטער עליהן. היא כמובן תמיד היתה שם כדי לייעץ, אבל את הבחירה עצמה- היא אפשרה לנו לעשות לבד. זה בא לידי ביטוי בהרבה מאוד דברים, אחד מהם היה לימודים גבוהים.

יום שבת, 7 במאי 2011

עצמאות בכוח - עוף בשזיפים


יום העצמאות הראשון אחרי שאימי נפטרה היה אמור להיות מדכא להחריד. לאף אחד במשפחה המורחבת לא היה חשק לעשות דבר, בעוד שלנו, האחים, היה מאוד מאוד חשוב דווקא כן לעשות שמייח.
ממש כשם שהחלטתי שלא לבטל את החתונה (שהתקיימה חודשיים בדיוק אחרי שקמנו מהשבעה), כך היה ברור לגמרי שחגים במשפחה שלנו לא יהיו עצובים (ככל שניתן, כמובן...). החלטה מושכלת לגמרי שמגיעה מהמקום הכי נמוך וחשוך. אם לא נחגוג עכשיו- אימתי? 
וכך, מתהומות של חוסר ועצב בלתי נתפסים, נפגשנו ארבעת האחים בביתי שברמת גן - (אמנם לא עושים את העל-האש המסורתי, אבל לפחות שתהיה ארוחת צהריים חגיגית)- כתגבורת  הבאנו את סבא שלמה (אבא של...) שננטש אחר כבוד על-ידי סבתי שתחייה, אשר העדיפה לנצל את יום החופש שנכפה עליה ולבקר את משפחתה בצפת.