הכל התחיל כשעברנו לירושלים. משהו באוויר הקר והיבש לא עשה טוב לפסנתר שלי והוא החל לגסוס במהירות.
יום אחד ניסיתי להציל אותו באמצעות אדם שכינה את עצמו מומחה פסנתרים. המומחה הגיע, הפך את הפסנתר על גבו (ובכך סתם את כל החדר למשך חודש), הזריק איזה נוזל חשוד והבטיח - "עוד חודש הפסנתר שלך כמו חדש!".
עבר חודש, והפסנתר לא רק שלא החלים ממחלתו הקשה - מצבו החמיר.
בצר לי החלטתי לרכוש פסנתר חדש ולהעביר את הנוכחי לחדר הישן שלי בבית ההורים. כך מצאתי את עצמי ביום חמישי שטוף שמש, צועדת עם אימי בעמק ומחפשת פסנתר. כמה שנים קודם לכן אימי המופלאה קנתה לאחי הקטן חצוצרה והיות שהיא קיבלה בחנות הזו שירות מעולה, היא החליטה שחייבים לבדוק את הפסנתרים שלהם. ולי, שיש סלידה עזה מחנויות שמוכרות את כל כלי הנגינה ולא מתמחות בפסנתרים בלבד, היא אמרה: "מקסימום אל תקני!"
