איך מכינים פלזיר שוקולד

וואו. אני לא רגילה לתדירות הזו... אמנם הבטחתי לכם שניפגש בפעם הבאה עם עוגת גבינה פירורים, מה שאכן יקרה, אבל אחרי שפירסמתי בטור החדש שלי הוראות לפלזיר גיליתי את נפלאות העריכה...

אין מה לעשות, טור הוא לא בלוג, איך שלא הופכים את זה, והפלזיר הזה דיי מסובך, אז אני מרגישה חובה מוסרית לתת לכם הוראות מדוייקות, שלב אחר שלב - כולל - (תופים..!!) איך מטמפררים.
אגב, זו פעם ראשונה ואחרונה שזה קורה. מתכונים מהבלוג לא יופיעו בטור ולהפך. פה זה המקום של מתכוניה של אימי המופלאה, אבל מה לעשות, שבאמת חשוב לי שהפוסט הזה יופיע כפי שתכננתי שיופיע...

מוכנים?

קבלו אותו! 

עוגת ביסקוויטים מעולה / עוגת גלידה מעולה עם טריק מהסרטים! - פתאום התחלתי לפחד שעוד קצת ואני לא אזכור אותה בכלל.

הכל התחיל לפני שבועיים, כשניסיתי להיזכר בצחוק של אמא שלי.

היה מאוד קל להצחיק את אימי המופלאה, שצחקה המון ומכל הלב; ופתאום- 
לא זכרתי את הצחוק שלה.

את הקול שלה אני דווקא זוכרת היטב. ולא רק אותו. גם דברים שהיתה נוהגת לומר אני זוכרת. שמות חיבה שכינתה אותי בהם ("שאינ'לה" (נהגה: Sha'inale), "פפושה של אמא" והקלאסי מכולם: "חביבַתי"), משפטים מצחיקים שלה: ("נו, ראית את היפהפייה/אינטיליגנטית?" מלווה בחיוך ממזרי ובהטיית הראש לצד ימין) וגם משפטים שאמרה לי שוב ושוב כשניסיתי לשכנע אותה לעשות משהו שלא רצתה ("בבית שלך תעשי מה שאת רוצה!" או הגירסה הברורה יותר: "אז שבבית שלך לא יהיו וילונות!" ->אחרי שניסיתי אינספור פעמים לשכנע אותה להעיף את הוילונות/השטיחים מהבית).

אבל הדבר החשוב מכולם נשכח ממני.

לא הצלחתי להיזכר בצחוק שלה. איך אפשר לשכוח את הצחוק של אמא שלך?

עוגת כף קמח - הרגע המאושר ביותר בחיי

לפני כמה חודשים נירצו, חברי היקר והטוב, שאל אותי מה היה הרגע המאושר ביותר בחיי.

אז סיפרתי לו.

פורים 2009, אימי המופלאה שוב מאושפזת במחלקה האונקולוגית ברמב"ם. הגעתי לשם ביום חמישי בערב והבנתי שזה הסוף. לא עושים יותר טיפולים. אין בשביל מה. 

זו בשורה איומה לקבל, בייחוד כשמדובר באדם כל כך משמעותי וקרוב אליך. הרי לא יכול להיות שאין שום דבר שיציל אותה. זה פשוט לא ייתכן.

בסוף השבוע הזה, אימי זכתה בחדר פרטי, אותו חדר שבתחילת המחלה, כשעוד היינו תמימים ואופטימיים, ייחלנו שתקבל; ובסופה פחדנו ממנו פחד מוות. ה"חדר לבד" הזה, פירושו- 
קחו לכם זמן להיפרד מהאישה שאתם כל כך אוהבים. אנחנו מרחיקים אתכם משאר החולים במחלקה ומבני המשפחה שמלווים אותם, כי לא נותר לכם עוד הרבה זמן... 

עוגת קדאיף אישית / עוגת קדאיף - זכרונות מהעמק

מוקדש ללילך ב.

את שנות ילדותי היפות העברתי בכפר, אי שם בעמק הירוק תמיד. 

ובכפר היתה לי חברה טובה, לילך שמה. יום אחד, אחרי בית הספר, לילך ואני החלטנו שלא מיצינו ושאנחנו מוכרחות להמשיך את השהות המשותפת. האימהות הגיעו לאסוף אותנו ואני הכרזתי שאני הולכת ללילך. אמא שלי, שככל הנראה הובכה מזה שהבת החוצפנית שלה מזמינה את עצמה סתם כך לאנשים, מייד מיהרה לפתות אותנו לבוא אלינו הביתה ולשם כך היא שלפה את הטיעון הלא משכנע בעליל: "כדאי לכן לבוא יש שעועית לבנה!"

שעועית לבנה! איכס! לא רק שזה לא שכנע אותי לוותר על הבית של לילך, זה רק גרם לי לחשוב מייד על אלטרנטיבות אחרות לארוחת הצהריים שלי. או-אז אמרה אימה של לילך את מילות הקסם:

"אצלינו יש שניצל וצ'יפס!"

נו, כבר אמרתי לא פעם ששניצל וצ'יפס היו מאז ומעולם המאכל האהוב עלי מכל. בשנייה שהבנתי שיש פוטנציאל לצ'יפס בארוחת הצהריים שלי- הדרך לבית של לילך היתה קצרה מאוד. הגענו אליה ומאותו הרגע קראנו לעצמנו חבורת "שו לבנה". על שם השו(עוע)ית הלבנה שכמעט נאלצנו לאכול.