בהתחלה פרוייקט הגמר שלי בבצלאל היה אמור להיות סרט אחר לגמרי. אבל יצא שאימי המופלאה חלתה בדיוק בשנה האחרונה ללימודים ולא הייתי מסוגלת לחשוב על דבר מלבדה. כדי לא לסחוב את התואר הזה עוד שנה מיותרת, החלטתי להפוך את סרט הגמר שלי לסרט עליה. איש מחבריי לא ידע אז שיש לי אמא חולה בסרטן. רק לראש החוג שלי סיפרתי. השאר גילו ב"צפיית ביקורות", שהתקיימה יום לפני ההקרנה הפתוחה לקהל.
הגיע יום הקרנת הסרטים. אימי המופלאה פגשה אותי בתל אביב ומשם נסענו באוטובוס (!) לירושלים (אני פחדתי לנהוג לירושלים והיא היתה מותשת מדי כדי לנהוג עוד שעה). הגענו לבצלאל ואמא שלי הסתובבה כמו כוכבת המוקפת בהילת מחלתה הארורה: כל ה"מי ומי" של התואר שלי היו שם, זיהו אותה מהסרט שראו רק יום קודם לכן. הרוב פירגנו לה בכיף את הפרצופים המכילים, המרצה האהובה לעריכה חייכה אליה חיוך מובך ואימי המופלאה חיפשה את אורי, תומר ודימה - שלושת חבריי הטובים במיוחד - כדי לתת להם מתנות סיום תואר קטנות שקנתה להם מבעוד מועד. ואני? אני הסתובבתי מאחוריה, נהנית מכל הטוב הזה: הרגשתי לרגע שיש לי אמא בריאה, אמא כוכבת, אמא כובשת (טוב, היא באמת היתה כובשת, עם או בלי המחלה הארורה...) והייתי מאושרת. בליבי חשבתי לעצמי, על כל הפרצופים המכילים שהסתובבו שם: "חכו, חכו!! זו אמא שלי! זו אמא שלי האחת והיחידה, ששום סופה לא תוכל לה! היא עוד תנצח את המחלה הזו וכולכם תאכלו את הכובע ואת הפרצופים המכילים..."
