כשאימי המופלאה חלתה סיפרתי רק לחבריי הקרובים ביותר. לקח לי הרבה מאוד זמן (יחסית לשנה הקצרה שהיתה חולה) עד שהצלחתי להגות את המילה "סרטן" בקול רם ועוד לשייך אותה לאימי המופלאה. אימי לעומת זאת, דווקא סיפרה לכל דיכפין. כל מי ששאל אותה למה היא רזתה כל כך (והיא היתה מאוד רזה מאז ומעולם) מייד שמע את האמת. ואני לא הבנתי מה יש לרוץ לספר לכל העולם. בשביל מה? היו שתי סיבות שלא אהבתי לספר על כך שהיא חולה. הראשונה, כפי שכתבתי פה לא פעם, היתה שלא יכולתי לשאת את העובדה שאנשים מייד ייפתחו בפני ויספרו לי את סיפור-הסרטן-שלהם (שלרוב, לצערי, הסתיים בתבוסה למחלה הארורה) והסיבה השניה היתה הפרצופים המכילים.
