אני לא מבינה איך היא עשתה את זה - נודלס עם קוביות עוף ופטריות (פד תאי או פתאי)

אני חושבת שלא קשה להבין מהבלוג שלי שאני מעריצה את אמא שלי. בלי קשר למחלה ובטח בלי קשר לזה שהיא איננה היום. היא תמיד היתה מושלמת בעיני. עד גיל 12 הייתי בכלל משוכנעת שהיא קוראת מחשבות... מביך, אין מה לומר, גיל 12 זה לא בדיוק גיל 3 ובכל זאת- כך חשבתי. היא ידעה הכל. בלי לדבר, בלי לשאול- היא היתה קוראת אותי כמו ספר. והיא באמת ובתמים היתה פשוט מושלמת. כל קש שנגעה בו הפך לזהב, כל דבר  היא עשתה עם חיוך והיא כל הזמן עזרה. לכולם.

אבל מה שבאמת היה כל כך מדהים באמא שלי, שהבנתי רק שנים אחר-כך, היה הרצון שלה שיהיה לנו (לילדים שלה) הכי טוב שאפשר. גם אם הבחירות שלנו לא היו "נכונות" או "ראויות"; וגם אם הן היו כאלה שעוד נצטער עליהן. היא כמובן תמיד היתה שם כדי לייעץ, אבל את הבחירה עצמה- היא אפשרה לנו לעשות לבד. זה בא לידי ביטוי בהרבה מאוד דברים, אחד מהם היה לימודים גבוהים.

הפעם אין לי מתכון, אני רק עצובה משיחה בלתי צפוייה

21:38 בערב.
הטלפון שלי מצלצל.
אני מסתכלת על הצג ומופתעת. מי שמחייג אלי הוא לא אחר מאשר ראש החוג שלי, אותו לא ראיתי למעלה משנה (אחרי שסיימתי את התואר).


לצורך העניין, נקרא לו שמוליק קיפוד. 
שמוליק קיפוד?! חשבתי לעצמי, מעניין מה הוא נזכר בי פתאום...
עניתי.


"הו! שלום שמוליק! מה שלומך??"
"שלום נחמה. פרופסור שמוליק בשבילך"
(כאן המקום לציין שהפרופסור הינו בעל תואר ראשון ופרופסורה בלבד. תואר שני ו/או דוקטורט- דווקא אין לו...)
"כן, כן, נכון. פרופסור שמוליק. במה זכיתי?"
"את לא שואלת את עצמך למה התקשרתי?"
"דווקא כן. שאלתי- במה זכיתי?"
"תגידי, מה שלום אמא שלך?"

קציצות ותפוחי אדמה צהובים שהם ארוחה שלמה בסיר אחד - פרחים סגולים וורודים

אימי המופלאה היתה מנהלת בחייה המקצועים ובחייה הפרטיים כאחד. לייתר דיוק - היא קודם כל היתה תקתקנית ומשם כבר הגיעו כל יתר התכונות הניהוליות שלה. כך למשל, כשאימי שכבה במחלקת כירורגית ב' ברמב"ם, אחרי ניתוח מורכב של פתיחת בטן שהתאוששות ממנו אורכת חודש ימים לפחות- - -> היא חזרה, מיד עם התעוררותה מההרדמה, לנהל את העולם.

ראשון היה רפי, הגנן שאמא שלי כל כך אהבה, או בשמו השני: "רפי בוא, יש עוגה!" היא התקשרה אליו וביקשה שיכין את הגינה לבואה. הגינה של אימי המופלאה היתה המקום האהוב עליה ביותר, בין היתר משום שבה היא ערכה את האירועים החשובים ביותר: שם אימי ארגנה את חנוכת הבית לפני כמעט 20 שנה, שם עשתה את כל מסיבות ההפתעה שהפיקה לכל העולם, שם היו כל סעודות ה"על-האש", שם חגגנו ימי-הולדת שנה אחר שנה, שם אירחה חברים וחברות, שם למדה איתנו למבחנים, שם נבנו אינספור סוכות ושם גם קבורה שיפרה, כלבתי האהובה, שהלכה לעולמה בדמי ימיה.

"עכשיו את בוכה? את עוד לא יודעת מה מחכה לך" - עוגת טובה האמיתית- עוגת גבינה מעולה / עוגת שכבות גבינה מושלמת שמעולם לא טעמתם טובה ממנה

מוקדש באהבה גדולה ליקירתי כרמית


ביישוב הקטן, היפה ונטול הנובורשים-שעשו-את-המכה-ובאו-להרוס (דאז) בו גדלתי, לא הייתי "הבת של".
מגיל צעיר פקדתי, בנוסף על חוג הפסנתר הרציני, שלל חוגים נוספים שהתאימו לי הרבה פחות:
ריקודי עם (לא ברור איך עברתי את בחינות הקבלה)
מקהלה (שעוד ידובר בה)
להקה בלתי מתפשרת אחת ואפס סולואים לאורך כל שנותיי בה (כנראה שלמרות מה שחשבתי, לשיר איני יודעת, או כפי שהיטיב שי של סילה לנסח אחרי ששמע אותי מפליאה בשירה: "עדיף שתישאר עם הפסנתר").
נו שויין. שלל חוגים ומעט הצלחות בצידם למעט הצלחה אחת מובהקת: הכירו אותי. הייתי מה שהיום כל ילד חולם להיות. הייתי מפורסמת. טוב נו, אמנם מחוץ לאותו יישוב איש לא זיהה את פניי וגם בתוך גבולותיו לא בדיוק רדפו אחריי לבקש חתימות, אבל בכל מקום בו הלכתי הכירו אותי, ואת אימי הכירו כ"אמא של נחמה".
ולי? לי היה חשוב לא לעשות בושות ולהסב לאימי המופלאה אינספור סיבות לגאווה והשווצות.
ובלוויה- גם.
ובשבעה- גם.
וגם היום.
עדיין חשוב לי לא לעשות בושות לאמא. מאוד חשוב לי שהיא תהיה גאה בי, בשביל הסיכוי הקטן הזה שהיא איכשהו רואה.
(אגב, מרוב רצון לא לעשות בושות כמעט שהוחזרתי בתשובה רגע לפני חתונתי).

עוגת כף קמח - הרגע המאושר ביותר בחיי

לפני כמה חודשים נירצו, חברי היקר והטוב, שאל אותי מה היה הרגע המאושר ביותר בחיי.

אז סיפרתי לו.

פורים 2009, אימי המופלאה שוב מאושפזת במחלקה האונקולוגית ברמב"ם. הגעתי לשם ביום חמישי בערב והבנתי שזה הסוף. לא עושים יותר טיפולים. אין בשביל מה. 

זו בשורה איומה לקבל, בייחוד כשמדובר באדם כל כך משמעותי וקרוב אליך. הרי לא יכול להיות שאין שום דבר שיציל אותה. זה פשוט לא ייתכן.

בסוף השבוע הזה, אימי זכתה בחדר פרטי, אותו חדר שבתחילת המחלה, כשעוד היינו תמימים ואופטימיים, ייחלנו שתקבל; ובסופה פחדנו ממנו פחד מוות. ה"חדר לבד" הזה, פירושו- 
קחו לכם זמן להיפרד מהאישה שאתם כל כך אוהבים. אנחנו מרחיקים אתכם משאר החולים במחלקה ומבני המשפחה שמלווים אותם, כי לא נותר לכם עוד הרבה זמן... 

"אני רוצה לחבק אותך, לכי לשרפרף"

הפעם פוסט באווירה מעט שונה.

היום החתיך ואני חוגגים שנה לנישואינו (וכמעט שמונה שנים להיווסדנו, אבל מי סופר?)
כפי שכתבתי לא פעם, התחתנו חודשיים בלבד אחרי שאימי המופלאה נפטרה.

זו טבעת האירוסין שלי:

חיתן אותנו רב מקסים שאיפשר לנו להקריא זה לזו כמה מילים במעמד החופה.

עצמאות בכוח - עוף בשזיפים

יום העצמאות הראשון אחרי שאימי נפטרה היה אמור להיות מדכא להחריד. לאף אחד במשפחה המורחבת לא היה חשק לעשות דבר, בעוד שלנו, האחים, היה מאוד מאוד חשוב דווקא כן לעשות שמייח.

ממש כשם שהחלטתי שלא לבטל את החתונה (שהתקיימה חודשיים בדיוק אחרי שקמנו מהשבעה), כך היה ברור לגמרי שחגים במשפחה שלנו לא יהיו עצובים (ככל שניתן, כמובן...). החלטה מושכלת לגמרי שמגיעה מהמקום הכי נמוך וחשוך. אם לא נחגוג עכשיו- אימתי? 

וכך, מתהומות של חוסר ועצב בלתי נתפסים, נפגשנו ארבעת האחים בביתי שברמת גן - (אמנם לא עושים את העל-האש המסורתי, אבל לפחות שתהיה ארוחת צהריים חגיגית)- כתגבורת  הבאנו את סבא שלמה (אבא של...) שננטש אחר כבוד על-ידי סבתי שתחייה, אשר העדיפה לנצל את יום החופש שנכפה עליה ולבקר את משפחתה בצפת.

עוגת קדאיף אישית / עוגת קדאיף - זכרונות מהעמק

מוקדש ללילך ב.

את שנות ילדותי היפות העברתי בכפר, אי שם בעמק הירוק תמיד. 

ובכפר היתה לי חברה טובה, לילך שמה. יום אחד, אחרי בית הספר, לילך ואני החלטנו שלא מיצינו ושאנחנו מוכרחות להמשיך את השהות המשותפת. האימהות הגיעו לאסוף אותנו ואני הכרזתי שאני הולכת ללילך. אמא שלי, שככל הנראה הובכה מזה שהבת החוצפנית שלה מזמינה את עצמה סתם כך לאנשים, מייד מיהרה לפתות אותנו לבוא אלינו הביתה ולשם כך היא שלפה את הטיעון הלא משכנע בעליל: "כדאי לכן לבוא יש שעועית לבנה!"

שעועית לבנה! איכס! לא רק שזה לא שכנע אותי לוותר על הבית של לילך, זה רק גרם לי לחשוב מייד על אלטרנטיבות אחרות לארוחת הצהריים שלי. או-אז אמרה אימה של לילך את מילות הקסם:

"אצלינו יש שניצל וצ'יפס!"

נו, כבר אמרתי לא פעם ששניצל וצ'יפס היו מאז ומעולם המאכל האהוב עלי מכל. בשנייה שהבנתי שיש פוטנציאל לצ'יפס בארוחת הצהריים שלי- הדרך לבית של לילך היתה קצרה מאוד. הגענו אליה ומאותו הרגע קראנו לעצמנו חבורת "שו לבנה". על שם השו(עוע)ית הלבנה שכמעט נאלצנו לאכול.

מחפשת סימן - כרובית בתנור

מרגע שאימי נפטרה אני מחכה לסימן.

אין יום שעובר בלי שאני אחשוב עם עצמי אם קיבלתי כבר סימן, או אתלונן בפניה- למה היא לא נותנת לי סימן.

אפילו בהספד שקראתי מעל הקבר בהלוויה- כבר אז, ביקשתי סימן.

סימן שהיא רואה. שהיא איכשהו פה, בינינו. שהיא גאה, או אולי מאוכזבת?

סימן!

אני חייבת לדעת שהיא נמצאת איתי וה"חייבת לדעת" הזה, לא נותן לי מנוח.

איך אפשר לחגוג בלי אמא...?

 פסח 2011. פסח שני בלי אימי המופלאה.

פסח 2009. 

תחושה רעה מאוד באוויר. לאמא שלנו לא סתם כואבת הבטן.

אני יוצאת מגדרי כדי לחגוג את החג הזה ככל האפשר. משהו בתוכי יודע היטב שזה הפסח האחרון שאמא שלי תזכה לו.

בערב אחרי החג השני אני אסע איתה לבית חולים. למחרת היא אמורה לעבור ניתוח שתוצאותיו ישנו את חיינו.

לילה. אין כמעט אף אחד בבית החולים. שקט מצמרר. ואז, עם חצי חיוך היא זורקת לי משהו שבניתוח של הרחם (ניתוח קודם ותמים) מצאו גרורות סרטניות שמקורן לא ברחם.

לא הבנתי אז כלום בגידולים, לא כל שכן בגרורות. או אולי לא רציתי להבין?

חייכתי חיוך מאולץ ואמרתי שיש לנו מזל! כי הוציאו את הגרורות האלה יחד עם הרחם.

"כן, אני רק מקווה שלא ימצאו כלום מחר..." זה מה שהיא ענתה. 

רציתי לבכות אבל הצלחתי להחזיק את עצמי. 

אני לא יודעת מה הבנתי ומה לא הבנתי מאותה שיחה מפחידה, אני רק יודעת שבמונית בדרך לרכבת התפרקתי. 

עוגת 2 - ריטואל קבוע שלא ישוב

 היה לה, לאימי המופלאה, ריטואל קבוע, שהיה חוזר על עצמו בכל פעם שהייתי מגיעה אליה עם משהו דרמטי או סתם כזה שדורש עניין וריכוז: תעודת סוף-שנה, טקסט שכתבתי ורציתי להקריא לה, סרטים שערכתי, תמונות שפיתחתי, סיפור מעניין שאני חייבת-חייבת לספר לה  ועוד כהנה וכהנה, שלל חוויות ואירועים.

הייתי מגיעה הביתה, נרגשת כולי, כמהה לחלוק איתה ולשתף אותה והיא היתה אומרת רק משפט אחד:  

"תכיני הכל, אני מכינה קפה ובאה." 

ככה זה. כשצריך להתרכז- צריך להתרכז! היא לא תבשל תוך-כדי והיא לא תסדר, ולא תקפל כביסה, ולא תשטוף כלים. 

היא תכין קפה ותבוא. 

לשבת איתי. 

לבד. 

ולראות מה יש לי להראות לה.

ארטישוק ממולא - געגועיי לאוכל ביתי

ארטישוק ממולא

אחרי שנה שלמה בה שרצנו, החתיך ואני, בביתה של אימי המופלאה, הגיעה השעה לבעוט את עצמינו החוצה ולעבור לגור יחד. עבדתי אז ברמת-גבריאל והחתיך בחיפה והוחלט לגור באמצע (הקרוב יותר לעבודה שלי ;-))- - - בקיבוץ רמת דוד, שהוא, חשוב לציין, קרוב מאוד גם למקום מגוריה (דאז) של אימי המופלאה.

לעבודה יצאתי אותו בוקר מביתה של אימי (המעבר המיועד היה אמור להתרחש רק בערב- כלומר הייתי אמורה לשוב מהעבודה הישר לביתי החדש) כך שפרידת בוקר דרמטית לא נרשמה, אך משהגיעה השעה לעזוב את העבודה הרגשתי שאני מתפרקת.

פצפוצי אורז - "אתה אוכל, נהנה... ופתאום תוקף אותך איזה צימוק!"

פצפוצי שוקולד

הציטוט הזה שייך לאחי הגאון. אחי צעיר ממני בדיוק בעשר שנים ואני אוהבת אותו אהבת נפש. הוא מחשב עבורי תוך שניות חישובי אחוזים (שאדע כמה זה בשקלים האחוזים שאני מפסידה מדי יום בבורסה), מוסיף לי פיצ'רים לבלוג, עובר בדילוגים כל מיון אפשרי לצה"ל ועוד היד נטויה.

אחי הגאון אוהב שוקולד ואיתו אימי המופלאה נהגה להכין את עוגיות הפיצפוצים הללו.