‏הצגת רשומות עם תוויות סרטן. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות סרטן. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 24 במאי 2013

שקשוקה תרד - הטיפול הראשון



השבוע שוב נשבר לי הלב.
כל פעם שאני שומעת על אמא שמפסידה לסרטן הארור, אני מתרסקת. אני נזכרת ברגעים חשוכים שאני כל-כך משתדלת להדחיק, ומתמלאת רחמים על היתומים "החדשים".
השבוע זו היתה פינצ'י מור. התעוררתי בבוקר וגיליתי שהיא נפטרה. סרטן מעי ארור, כמו זה שהיה לאימי המופלאה.
ראיתי ראיון עם הבת שלה ולא הצלחתי לעצור את הדמעות.
זה לא פייר לאבד אמא.
זה פשוט לא פייר.

כשאמרתי פעם את המשפט הזה לאישה שאהבתי, היא אמרה: "מה זה 'לא פייר'? ככה זה".
כן, ככה זה. ככה זה כשיש לך אמא. יש דברים שקל להגיד.

יום שבת, 29 בדצמבר 2012

פיצה מעולה בעשר דקות - קנאה בחדר המתנה וזכרונות אחרונים מפריז

בפעם הקודמת הבטחתי לספר על ה Trouble bag שלי. ובכן, אחרי שהחלטתי שהשנה אני תופרת לפחות פרוייקט אחד בשבוע, הוחלט שאנחנו נוסעים לפריז. נו, ומה תתפור לעצמה נערה שצריכה לעמוד ביעד תפירת פרוייקט בשבוע אם לא תיק נסיעות למטוס?! אז תפרתי. Travel bag תכלכל ועקום למדי, בעל ידיות מעט משונות אבל עם כיסים פנימיים.(להיט..!)

יום שבת, 19 בנובמבר 2011

ימי שלישי עם אימי במחלקה האונקולוגית ברמב"ם - מרק אפונה וניוקי עם דימה ואנטוניו בנדרס


ברגע שאימי המופלאה התאוששה מניתוח פתיחת הבטן שלא הניב דבר למעט צלקת ארוכה, התחלנו היא התחילה את הטיפולים הכימותרפיים.
כמו בזוגיות, כך גם בסרטן- עוברים מהר מאוד לדבר ב"אנחנו". את אימי המופלאה זה היה מוציא מהדעת:
בכל פעם שהיה לי טלפון והייתי אומרת ש"אנחנו בדיוק בטיפול" היא היתה מייד מהסה אותי ומכריחה אותי לתקן שהיא בטיפול ו"לא את, חס וחלילה!"

יום ראשון, 21 באוגוסט 2011

ביום בו חזרנו לשיגרה - לזניה מעולה

אימי המופלאה חיכתה לראות שאנחנו חוזרים לשגרה.

קצת לפני שהכל נגמר, כשאימי המופלאה היתה מאושפזת בחדר לבד, בצהריי יום עבודה אחד, קיבלתי טלפון בהול מדודתי. שנאתי לשמוע את הצלצול המיוחד שהקצתי לה בסלולרי שלי. שנאתי אותו כל כך, חששתי ממנו והייתי עונה לה תמיד ב:"מה קרה?" מבוהל.
ובאותו יום, כששאלתי מה קרה, היא אמרה בקול סדוק שמנסה להיות חזק: "לאמא היתה קריסת מערכות. בואי מהר". באתי הכי מהר שיכולתי, הכי מהר שאפשר מתל-אביב לרמב"ם. הגעתי וראיתי עשרות אנשים מתגודדים לייד חדרה. היא היתה בהכרה, ראו שהיא מבינה ומזהה אותנו, אבל גם ראו איך לאט לאט היא דועכת.
כולנו היינו סביבה מלבד אחותי הפפושה, שאותה אי-אפשר היה להשיג. היא בדיוק התגייסה והיתה באמצע סיור בירושלים. בבסיס שלה לא ידעו למי להפנות אותנו והטלפון של החיילת המצטיינת היה סגור, בפקודה.
הרגשתי שאני יוצאת מדעתי. לא יכול להיות שאמא שלי תלך בלי שפפושה תזכה למבט אחרון, לפרידה.
אבל פפושה? היא בסיור. הטלפון כבוי. אנא נסו מאוחר יותר.
בסוף, בדרך לא דרך, הצליחו לאתר אותה והיא הגיעה. מאוחר מדי. אמא שלי עדיין היתה בחיים, אבל עיניה היו עצומות והיא כבר לא הגיבה לכלום.

יום שלישי, 19 ביולי 2011

מה היה קורה אילו - טראפלס מעולים


מאז אותו יום שחור שגיליתי שאימי חולה במחלה הארורה הקפדתי להימנע משאלות ה"מה היה קורה אילו?"
מה היה קורה אילו היינו מגלים את זה בזמן?
מה היה קורה אלמלא היו גרורות?
מה היה קורה אילו המחלה היתה פורצת רק עוד עשרים שנה?
שלושים שנה?
מה היה קורה אילו לא היתה פורצת כלל?

אבל בזמן האחרון אני על סף התמוטטות ויש שאלה אחת ויחידה שלא נותנת לי מנוח:
מה היה קורה אילו אימי המופלאה היתה עדיין בחיים?
מה היה קורה? לאחי הגאון היתה אמא שתלווה אותו כשהוא מתגייס לצבא. זה מה שהיה קורה.

יום חמישי, 16 ביוני 2011

הפעם אין לי מתכון, אני רק עצובה משיחה בלתי צפוייה

21:38 בערב.
הטלפון שלי מצלצל.
אני מסתכלת על הצג ומופתעת. מי שמחייג אלי הוא לא אחר מאשר ראש החוג שלי, אותו לא ראיתי למעלה משנה (אחרי שסיימתי את התואר).


לצורך העניין, נקרא לו שמוליק קיפוד
שמוליק קיפוד?! חשבתי לעצמי, מעניין מה הוא נזכר בי פתאום...
עניתי.


"הו! שלום שמוליק! מה שלומך??"
"שלום נחמה. פרופסור שמוליק בשבילך"
(כאן המקום לציין שהפרופסור הינו בעל תואר ראשון ופרופסורה בלבד. תואר שני ו/או דוקטורט- דווקא אין לו...)
"כן, כן, נכון. פרופסור שמוליק. במה זכיתי?"
"את לא שואלת את עצמך למה התקשרתי?"
"דווקא כן. שאלתי- במה זכיתי?"
"תגידי, מה שלום אמא שלך?"

יום שלישי, 31 במאי 2011

"עכשיו את בוכה? את עוד לא יודעת מה מחכה לך" - עוגת טובה האמיתית- עוגת גבינה מעולה / עוגת שכבות גבינה מושלמת שמעולם לא טעמתם טובה ממנה



מוקדש באהבה גדולה ליקירתי כרמית


ביישוב הקטן, היפה ונטול הנובורשים-שעשו-את-המכה-ובאו-להרוס (דאז) בו גדלתי, לא הייתי "הבת של".
מגיל צעיר פקדתי, בנוסף על חוג הפסנתר הרציני, שלל חוגים נוספים שהתאימו לי הרבה פחות:
ריקודי עם (לא ברור איך עברתי את בחינות הקבלה)
מקהלה (שעוד ידובר בה)
להקה בלתי מתפשרת אחת ואפס סולואים לאורך כל שנותיי בה (כנראה שלמרות מה שחשבתי, לשיר איני יודעת, או כפי שהיטיב שי של סילה לנסח אחרי ששמע אותי מפליאה בשירה: "עדיף שתישאר עם הפסנתר").
נו שויין. שלל חוגים ומעט הצלחות בצידם למעט הצלחה אחת מובהקת: הכירו אותי. הייתי מה שהיום כל ילד חולם להיות. הייתי מפורסמת. טוב נו, אמנם מחוץ לאותו יישוב איש לא זיהה את פניי וגם בתוך גבולותיו לא בדיוק רדפו אחריי לבקש חתימות, אבל בכל מקום בו הלכתי הכירו אותי, ואת אימי הכירו כ"אמא של נחמה".
ולי? לי היה חשוב לא לעשות בושות ולהסב לאימי המופלאה אינספור סיבות לגאווה והשווצות.
ובלוויה- גם.
ובשבעה- גם.
וגם היום.
עדיין חשוב לי לא לעשות בושות לאמא. מאוד חשוב לי שהיא תהיה גאה בי, בשביל הסיכוי הקטן הזה שהיא איכשהו רואה.
(אגב, מרוב רצון לא לעשות בושות כמעט שהוחזרתי בתשובה רגע לפני חתונתי).


יום שני, 25 באפריל 2011

מחפשת סימן - כרובית בתנור


מרגע שאימי נפטרה אני מחכה לסימן.
אין יום שעובר בלי שאני אחשוב עם עצמי אם קיבלתי כבר סימן, או אתלונן בפניה- למה היא לא נותנת לי סימן.
אפילו בהספד שקראתי מעל הקבר בהלוויה- כבר אז, ביקשתי סימן.
סימן שהיא רואה. שהיא איכשהו פה, בינינו. שהיא גאה, או אולי מאוכזבת?
סימן!
אני חייבת לדעת שהיא נמצאת איתי וה"חייבת לדעת" הזה, לא נותן לי מנוח.

יום ראשון, 17 באפריל 2011

איך אפשר לחגוג בלי אמא...?

 פסח 2011. פסח שני בלי אימי המופלאה.

פסח 2009. 
תחושה רעה מאוד באוויר. לאמא שלנו לא סתם כואבת הבטן.
אני יוצאת מגדרי כדי לחגוג את החג הזה ככל האפשר. משהו בתוכי יודע היטב שזה הפסח האחרון שאמא שלי תזכה לו.

בערב אחרי החג השני אני אסע איתה לבית חולים. למחרת היא אמורה לעבור ניתוח שתוצאותיו ישנו את חיינו.

לילה. אין כמעט אף אחד בבית החולים. שקט מצמרר. ואז, עם חצי חיוך היא זורקת לי משהו שבניתוח של הרחם (ניתוח קודם ותמים) מצאו גרורות סרטניות שמקורן לא ברחם.
לא הבנתי אז כלום בגידולים, לא כל שכן בגרורות. או אולי לא רציתי להבין?
חייכתי חיוך מאולץ ואמרתי שיש לנו מזל! כי הוציאו את הגרורות האלה יחד עם הרחם.
"כן, אני רק מקווה שלא ימצאו כלום מחר..." זה מה שהיא ענתה. 
רציתי לבכות אבל הצלחתי להחזיק את עצמי. 
אני לא יודעת מה הבנתי ומה לא הבנתי מאותה שיחה מפחידה, אני רק יודעת שבמונית בדרך לרכבת התפרקתי. 

יום שישי, 11 בפברואר 2011

לא מכבסת, לא תולה.

אבל כן מבשלת. והמון.


ב9 במרץ 2010 איבדתי את אימי האהובה ויוצאת הדופן אחרי שניהלה מאבק עיקש במחלת הסרטן.
אימי קיבלה את הבשורה על כך שהיא חולה בדיוק כש"חגגה" את יום הולדתה ה50 ונפטרה כשהיתה בת 51  וחמישה ימים.
מה יש לומר... מאז 5 הוא לא בדיוק מספר המזל שלי...


עם או בלי קשר לאישה המופלאה שהערצתי ואעריץ כל חיי, היה לי ברור שזה רק עניין של זמן עד שאכנע גם אני ואצטרף לכל הבלוגרים שאני קוראת בשקיקה.