יום ראשון, 17 באפריל 2011

איך אפשר לחגוג בלי אמא...?

 פסח 2011. פסח שני בלי אימי המופלאה.

פסח 2009. 
תחושה רעה מאוד באוויר. לאמא שלנו לא סתם כואבת הבטן.
אני יוצאת מגדרי כדי לחגוג את החג הזה ככל האפשר. משהו בתוכי יודע היטב שזה הפסח האחרון שאמא שלי תזכה לו.

בערב אחרי החג השני אני אסע איתה לבית חולים. למחרת היא אמורה לעבור ניתוח שתוצאותיו ישנו את חיינו.

לילה. אין כמעט אף אחד בבית החולים. שקט מצמרר. ואז, עם חצי חיוך היא זורקת לי משהו שבניתוח של הרחם (ניתוח קודם ותמים) מצאו גרורות סרטניות שמקורן לא ברחם.
לא הבנתי אז כלום בגידולים, לא כל שכן בגרורות. או אולי לא רציתי להבין?
חייכתי חיוך מאולץ ואמרתי שיש לנו מזל! כי הוציאו את הגרורות האלה יחד עם הרחם.
"כן, אני רק מקווה שלא ימצאו כלום מחר..." זה מה שהיא ענתה. 
רציתי לבכות אבל הצלחתי להחזיק את עצמי. 
אני לא יודעת מה הבנתי ומה לא הבנתי מאותה שיחה מפחידה, אני רק יודעת שבמונית בדרך לרכבת התפרקתי. 


שתי דקות נסיעה יש מרמב"ם לתחנת הרכבת בת-גלים. שתי דקות נסיעה שהן 7 דקות הליכה, כפי שאגלה כשאתחיל להגיע לשם כמעט כל ערב במשך שנה ואלמד להכיר את כל דרכי הקיצור החשוכות.

היה לילה והיא פחדה שאלך ברגל עד לרכבת (טוב, זו היתה הפעם הראשונה...) אז עליתי על מונית. סגרתי את הדלת, חיכיתי שהיא תסתובב ובכיתי.
כל כך חזק בכיתי. כמה פחדתי מהניתוח הארור.

הניתוח היה אמור להימשך 12 שעות, אם אני זוכרת נכון.
ניתוח חדשני שמטרתו לעשות טיפול כימותרפי במעיים עצמם. פתיחת בטן.
מה שאמא שלי ידעה ולא סיפרה לי, זה שאם יפתחו את הבטן ויגלו שהגידולים גדולים מדי והגרורות רבות- אי אפשר יהיה לעשות שום דבר ויסגרו הכל.

היא התעוררה מהניתוח. אפופה מההרדמה היא ראתה בזווית עינה אחות, ושאלה אותה אם עשו לה את הניתוח.
האחות ענתה לה שהיא לא מוסמכת לדבר ותכף יבוא הרופא.
אז אמא שלי, השדה, שגם אחרי ניתוח והרדמה מלאה נשארת חדה כתער; שאלה אותה בתמימות: 
"מה השעה?"
האחות השיבה ואמא שלי הבינה.
קצר מדי. לא עברו 12 שעות. לא עשו שום דבר. פתחו וסגרו.
סרטן.

בשורה איומה שהתקבלה ביום נוראי שהוביל ללילות בלי שינה ולבוקר-אחר-בוקר שאני מתעוררת ונזכרת שכן, זה לא היה חלום. אמא שלי חולה בסרטן.

אמא שלי נפטרה סמוך לחג הפסח, שנה אחרי שהיא גילתה שהיא חולה. הפסח הראשון בלעדיה היה קשה נורא. החוסר שלה היה בלתי נתפס. קינאתי בכל הילדים והילדות שיש להם אמא, רציתי להתקשר אליה לשאול מה להביא ואם בא לה ללכת לארוחת בוקר ב"נדב קינוחים". אבל לא היה למי להתקשר.

אימי המופלאה היתה אשפית העוגות והקינוחים. לליל הסדר מחר, ליל הסדר השני בחיי בלעדיה, הכנתי כמה דברים קטנים. לא מתכונים שלה, אלא מתכונים מפה ומשם שאני מתכוונת להביא מחר ולקוות שסבתא שלי לא תתעצב יותר מדי.
כל כך קשה לה שאני מזכירה לה בהתנהגותי את אמא שלי.
אבל לי זה כל כך מחמיא.

פסח שני בלי אמא שלי. איך אפשר לחגוג בלי אמא..?



זה מה שהכנתי לחג:

ענני מוס שוקולד על מקל, מצופים בשוקולד לבן/חלב מטומפרר 
ומלמעלה אגוזים מקורמלים או שערות חלבה:
עוגת מוס שוקולד על תחתית פאדג' עם נגיעות מוס שוקולד לבן:
 כמה הייתי רוצה לשלוף את העוגה מהתבנית ולצלם את השכבות שלה... אבל אני צריכה לשנע את כל הכבודה הזו לקצה השני של הארץ ולפיכך, נסתפק במבט-על...
ממתקי שוקולד-חלבה, לדודתי המהממת, אורלי:
ואיך התרגשתי לגלות שיש בעולם עטרות נייר שאינן עגולות...!
והכנתי גם טראפלס שוקולד מריר עם הפתעת שוקולד לבן, אבל הם הצטלמו רע מאוד אז נשאיר קצת מקום לדמיון.
-------------------------------------------------------------------------------------------------------------

3 תגובות:

  1. סילינקדיקדיקדי17 אפריל, 2011

    מתה עליך. ריגשת אותי מאוד.
    נשיקות

    השבמחק
  2. אנונימי21 אפריל, 2011

    היי נחמה,

    אמי האהובה נפטרה גם ממחלת הסרטן לפני כ3 וחצי שנים, והמחסור העצום שאת מדברת עליו מובן לי מאד.
    פסח היה החג האהוב עליה, ולראות את כל הדודים חוגגים עם הנכדים שלהם כשהיא לא זכתה לראות את שלה גורם לי לסימנים כחולים בלב כל פעם מחדש.

    לא נותר לי לאחל לך (ולי) המשך התמודדות מוצלח, עד כמה שאפשר.

    חג שמח, בכל זאת.

    קרן

    השבמחק
  3. אנונימי28 אפריל, 2011

    הכל נראה ממש מעולה.
    אפשר מתכונים?
    יופי של בלוג.

    השבמחק

זה אולי נראה מסובך לכתוב תגובה- אבל זה לא :-)
ביחרו לעצמכם שם או הגדירו "אנונימי", כתבו תגובה, ליחצו על "פרסם הערה" והקישו את צירוף האותיות שיינתן לכם. זהו! התגובה נשלחה :-)