אני חושבת שלא קשה להבין מהבלוג שלי שאני מעריצה את אמא שלי. בלי קשר למחלה ובטח בלי קשר לזה שהיא איננה היום. היא תמיד היתה מושלמת בעיני. עד גיל 12 הייתי בכלל משוכנעת שהיא קוראת מחשבות... מביך, אין מה לומר, גיל 12 זה לא בדיוק גיל 3 ובכל זאת- כך חשבתי. היא ידעה הכל. בלי לדבר, בלי לשאול- היא היתה קוראת אותי כמו ספר. והיא באמת ובתמים היתה פשוט מושלמת. כל קש שנגעה בו הפך לזהב, כל דבר היא עשתה עם חיוך והיא כל הזמן עזרה. לכולם.
אבל מה שבאמת היה כל כך מדהים באמא שלי, שהבנתי רק שנים אחר-כך, היה הרצון שלה שיהיה לנו (לילדים שלה) הכי טוב שאפשר. גם אם הבחירות שלנו לא היו "נכונות" או "ראויות"; וגם אם הן היו כאלה שעוד נצטער עליהן. היא כמובן תמיד היתה שם כדי לייעץ, אבל את הבחירה עצמה- היא אפשרה לנו לעשות לבד. זה בא לידי ביטוי בהרבה מאוד דברים, אחד מהם היה לימודים גבוהים.
