מה היה קורה אילו - טראפלס מעולים

מאז אותו יום שחור שגיליתי שאימי חולה במחלה הארורה הקפדתי להימנע משאלות ה"מה היה קורה אילו?"

מה היה קורה אילו היינו מגלים את זה בזמן?

מה היה קורה אלמלא היו גרורות?

מה היה קורה אילו המחלה היתה פורצת רק עוד עשרים שנה?

שלושים שנה?

מה היה קורה אילו לא היתה פורצת כלל?

אבל בזמן האחרון אני על סף התמוטטות ויש שאלה אחת ויחידה שלא נותנת לי מנוח:

מה היה קורה אילו אימי המופלאה היתה עדיין בחיים?

מה היה קורה? לאחי הגאון היתה אמא שתלווה אותו כשהוא מתגייס לצבא. זה מה שהיה קורה.

איך אפשר לחגוג בלי אמא...?

 פסח 2011. פסח שני בלי אימי המופלאה.

פסח 2009. 

תחושה רעה מאוד באוויר. לאמא שלנו לא סתם כואבת הבטן.

אני יוצאת מגדרי כדי לחגוג את החג הזה ככל האפשר. משהו בתוכי יודע היטב שזה הפסח האחרון שאמא שלי תזכה לו.

בערב אחרי החג השני אני אסע איתה לבית חולים. למחרת היא אמורה לעבור ניתוח שתוצאותיו ישנו את חיינו.

לילה. אין כמעט אף אחד בבית החולים. שקט מצמרר. ואז, עם חצי חיוך היא זורקת לי משהו שבניתוח של הרחם (ניתוח קודם ותמים) מצאו גרורות סרטניות שמקורן לא ברחם.

לא הבנתי אז כלום בגידולים, לא כל שכן בגרורות. או אולי לא רציתי להבין?

חייכתי חיוך מאולץ ואמרתי שיש לנו מזל! כי הוציאו את הגרורות האלה יחד עם הרחם.

"כן, אני רק מקווה שלא ימצאו כלום מחר..." זה מה שהיא ענתה. 

רציתי לבכות אבל הצלחתי להחזיק את עצמי. 

אני לא יודעת מה הבנתי ומה לא הבנתי מאותה שיחה מפחידה, אני רק יודעת שבמונית בדרך לרכבת התפרקתי. 

פצפוצי אורז - "אתה אוכל, נהנה... ופתאום תוקף אותך איזה צימוק!"

פצפוצי שוקולד

הציטוט הזה שייך לאחי הגאון. אחי צעיר ממני בדיוק בעשר שנים ואני אוהבת אותו אהבת נפש. הוא מחשב עבורי תוך שניות חישובי אחוזים (שאדע כמה זה בשקלים האחוזים שאני מפסידה מדי יום בבורסה), מוסיף לי פיצ'רים לבלוג, עובר בדילוגים כל מיון אפשרי לצה"ל ועוד היד נטויה.

אחי הגאון אוהב שוקולד ואיתו אימי המופלאה נהגה להכין את עוגיות הפיצפוצים הללו.