‏הצגת רשומות עם תוויות שוקולד לבן. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות שוקולד לבן. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 5 במרץ 2013

פטיפור כשר לפסח של קוקוס נימוח ומוס שוקולד לבן מענג - אזכרה שלישית לאימי המופלאה

שלוש שנים בדיוק עברו מאז שאימי המופלאה הלכה לה. שלוש שנים עברו והעולם שותק. כאילו אין פה מגיפה שצריך למגר. עוד ועוד אימהות צעירות ממשיכות לחלות ומנסות להילחם בסרטן הארור עד שהוא מכריע אותן -
וכולם מסתובבים ברחובות כאילו כלום.

27 שנים נפלאות היו לי עם אמא שלי. 27 שנים של פרגון בלתי פוסק. גאווה אימהית שלעולם כבר לא אזכה לה. של אהבה בלי גבול. של ריבים מטורפים והשלמות קסומות אחרי עשר דקות. 
עשרים ושבע שנים.
רק עשרים ושבע שנים.

"ואם היו אומרים לך, 'תחזירי את הגלגל לאחור וקחי לך במקומה אמא רגילה. אמא רגילה, כמו של כולם, אבל כזו שתישאר איתך לכל החיים. היית לוקחת?'"
בחיים לא.

עשרים ושבע שנים.
זה כל כך מעט במונחים של אמא ובת בכורה.
אבל את העוצמה שהיתה בקשר שלנו אי-אפשר לכמת במילים.
לא הייתי מחליפה את 27 השנים הללו באף אמא רגילה. עדיף לי קצר נורא ועם סוף קשה נורא, אבל עם אינספור זכרונות נפלאים להתרפק עליהם.

יום שישי, 20 בינואר 2012

קינוחים אישיים ותפריט מסיבה חלבי - מסיבת שחרור לאחותי היפה

 
בשלושת החודשים האחרונים אני חושבת, חולמת, מדברת, רוכשת ומתעסקת אך ורק בדבר אחד:
מסיבת השחרור של אחותי הקטנה והיפה.
לא יאומן, אני עוד זוכרת היטב את יום הגיוס שלה, את הפעם הראשונה שהיא חזרה על מדים (לבית של סבא וסבתא, כי שם אימי המופלאה היתה), אני זוכרת את התמונות שצילמתי אותן (שהייתי מעלה לכאן אלמלא הייתי שומעת בראשי את אימי אומרת לי: "מה פתאום העלית את זה?! אני ניראית פה חולה!") ואני עדיין זוכרת היטב את החוויות הצבאיות הראשונות שסיפרה לנו.

לא להאמין שכבר עברו שנתיים...
והנה- הילדה השתחררה מצה"ל הגדול והחלטתי להכין לאחותי מסיבת שחרור.

יום שבת, 12 בנובמבר 2011

מפגש בני-דודים #1 - קונספט ביס / קינוחים אישיים

"מה קונספט ביס, מה? היא לא מבינה שאני רעב?!"
(אחי הגאון, 11 בנובמבר, 2011)
הכל התחיל לפני שלושה שבועות. לא. למעשה הכל התחיל לפני כמה שנים כשאמרתי לאמא שלי אחרי איזה חג שכל כך כיף לפגוש את כל בני הדודים וכמה חבל שזה קורה לעתים רחוקות (ראש השנה, סוכות, פסח ושבועות). אימי המופלאה אמרה לי שזה תלוי בנו ושאם רוצים- לא חייבים להיפגש רק בחגים.
והנה, שנים אחר-כך ואני מוצאת את עצמי באחד הערבים מהרהרת ברן, בנדוד אהוב, וחושבת לעצמי 'כמה חבל שאני לא מבלה איתו יותר...' ומרן מחשבותיי נדדו לגל, גם הוא בנדוד אהוב אם כי חוטא בהעדפת יתר של הצד השני של משפחתו (ררררררר....) וככל שהפכתי בזה עוד ועוד וחשבתי על כל בני דודיי האהובים הבנתי-
הגיעה השעה למפגש בני-דודים מס' 1!

יום ראשון, 17 באפריל 2011

איך אפשר לחגוג בלי אמא...?

 פסח 2011. פסח שני בלי אימי המופלאה.

פסח 2009. 
תחושה רעה מאוד באוויר. לאמא שלנו לא סתם כואבת הבטן.
אני יוצאת מגדרי כדי לחגוג את החג הזה ככל האפשר. משהו בתוכי יודע היטב שזה הפסח האחרון שאמא שלי תזכה לו.

בערב אחרי החג השני אני אסע איתה לבית חולים. למחרת היא אמורה לעבור ניתוח שתוצאותיו ישנו את חיינו.

לילה. אין כמעט אף אחד בבית החולים. שקט מצמרר. ואז, עם חצי חיוך היא זורקת לי משהו שבניתוח של הרחם (ניתוח קודם ותמים) מצאו גרורות סרטניות שמקורן לא ברחם.
לא הבנתי אז כלום בגידולים, לא כל שכן בגרורות. או אולי לא רציתי להבין?
חייכתי חיוך מאולץ ואמרתי שיש לנו מזל! כי הוציאו את הגרורות האלה יחד עם הרחם.
"כן, אני רק מקווה שלא ימצאו כלום מחר..." זה מה שהיא ענתה. 
רציתי לבכות אבל הצלחתי להחזיק את עצמי. 
אני לא יודעת מה הבנתי ומה לא הבנתי מאותה שיחה מפחידה, אני רק יודעת שבמונית בדרך לרכבת התפרקתי.