יום העצמאות הראשון אחרי שאימי נפטרה היה אמור להיות מדכא להחריד. לאף אחד במשפחה המורחבת לא היה חשק לעשות דבר, בעוד שלנו, האחים, היה מאוד מאוד חשוב דווקא כן לעשות שמייח.
ממש כשם שהחלטתי שלא לבטל את החתונה (שהתקיימה חודשיים בדיוק אחרי שקמנו מהשבעה), כך היה ברור לגמרי שחגים במשפחה שלנו לא יהיו עצובים (ככל שניתן, כמובן...). החלטה מושכלת לגמרי שמגיעה מהמקום הכי נמוך וחשוך. אם לא נחגוג עכשיו- אימתי?
וכך, מתהומות של חוסר ועצב בלתי נתפסים, נפגשנו ארבעת האחים בביתי שברמת גן - (אמנם לא עושים את העל-האש המסורתי, אבל לפחות שתהיה ארוחת צהריים חגיגית)- כתגבורת הבאנו את סבא שלמה (אבא של...) שננטש אחר כבוד על-ידי סבתי שתחייה, אשר העדיפה לנצל את יום החופש שנכפה עליה ולבקר את משפחתה בצפת.
