פוסט השלמות, חלום שמתגשם והמלצה חסרת תקדים

וואו. אני חייבת להודות שריגשתם אותי... התגובות שכתבתם לי לגבי הפוסט הקודם, כל המיילים האישיים שקיבלתי בעקבותיו דרך ה"צור קשר", התגובות בפייסבוק...

מה אומר ומה אגיד- פשוט תודה מקרב לב! שימחתם את ליבי. באמת!

מייד אעדכן בנוגע למתכוני הקינוחים שביקשתם (מעניין, אף אחד לא התעלף על הרביולי בטטה... הפסדתם! ;-)) אבל קודם כל- קרו כמה דברים מסעירים השבוע שאני חייבת לשתף.

בראש ובראשונה אני ממש מתרגשת לספר לכם שקיבלתי הצעה להגשים חלום. לא פחות.

קיבלתי הצעה לכתוב טור מתכונים! הטור הראשון שלי התפרסם הערב באתר www.onlife.co.il אתם יכולים לראות אותו ממש כאן. הרבה דברים אפשר לומר על המתכון שפרסמתי. דבר אחד אי אפשר לומר עליו- זה בהחלט לא המתכון הפשוט ביותר ביקום, אבל אחרי לבטים רבים אם לבחור לטור הראשון מתכון קליל וחביב או ללכת על משהו חגיגי ודרמטי בתור היכרות- בחרתי בחגיגי. מה דעתכם?

קינוחים אישיים ותפריט מסיבה חלבי - מסיבת שחרור לאחותי היפה

 

בשלושת החודשים האחרונים אני חושבת, חולמת, מדברת, רוכשת ומתעסקת אך ורק בדבר אחד:

מסיבת השחרור של אחותי הקטנה והיפה.

לא יאומן, אני עוד זוכרת היטב את יום הגיוס שלה, את הפעם הראשונה שהיא חזרה על מדים (לבית של סבא וסבתא, כי שם אימי המופלאה היתה), אני זוכרת את התמונות שצילמתי אותן (שהייתי מעלה לכאן אלמלא הייתי שומעת בראשי את אימי אומרת לי: "מה פתאום העלית את זה?! אני ניראית פה חולה!") ואני עדיין זוכרת היטב את החוויות הצבאיות הראשונות שסיפרה לנו.

לא להאמין שכבר עברו שנתיים...

והנה- הילדה השתחררה מצה"ל הגדול והחלטתי להכין לאחותי מסיבת שחרור.

פלפל ממולא צמחוני - פפושה של אמא #2

שני כרטיסי אשראי היו לאימי המופלאה. אחד בשבילה ואחד בשביל הפפושה.

שנים שאני הייתי ה"פפושה של אמא" וכשיום אחד ישבתי בארוחת ערב משפחתית, אחרי שכבר לא גרתי בבית, נדהמתי לגלות שיש פפושה נוספת. לא אחת- כי אם שתיים. אחותי הקטנה אמרה איזה משהו מעורר גאווה אימהית והלסת שלי נפלה לרצפה.

"סליחה?! את קראת לה עכשיו 'פפושה של אמא'??" שאלתי את אימי בזעם והיא, בחיוך אופייני, הבהירה שאני לא הפפושה היחידה.

שלבים בהתפתחות ילדך - - קישואים ברוטב עגבניות / קישואים ברוטב אדום

"כל ילד יגיע לשלב בו הוא- 

או ינסה לספר את עצמו

או יכניס גוף זר לאף!"

כך אמרה לי אימי המופלאה לפני כמה שנים וסיפרה לי שבעוד אני ושתי אחיותיי ניסינו לספר את עצמנו (אני למשל, ניסיתי לגזור לעצמי את הפוני, משימה שלא עלתה יפה, בלשון המעטה), אחי הגאון בחר דווקא באופציה השניה של האקסיומה וכך הופיע ערב אחד מול אימי המופלאה, כשהוא מצביע על נחירו הימני ומכריז: "נכנס לי חרוז לאף!"
"נכנס". באורח פלא ממש. לבדו הוא נכנס, החרוז.

ימי שלישי עם אימי במחלקה האונקולוגית ברמב"ם - מרק אפונה וניוקי עם דימה ואנטוניו בנדרס

ברגע שאימי המופלאה התאוששה מניתוח פתיחת הבטן שלא הניב דבר למעט צלקת ארוכה, התחלנו היא התחילה את הטיפולים הכימותרפיים.

כמו בזוגיות, כך גם בסרטן- עוברים מהר מאוד לדבר ב"אנחנו". את אימי המופלאה זה היה מוציא מהדעת:

בכל פעם שהיה לי טלפון והייתי אומרת ש"אנחנו בדיוק בטיפול" היא היתה מייד מהסה אותי ומכריחה אותי לתקן שהיא בטיפול ו"לא את, חס וחלילה!"

מפגש בני-דודים #1 - קונספט ביס / קינוחים אישיים

"מה קונספט ביס, מה? היא לא מבינה שאני רעב?!"

(אחי הגאון, 11 בנובמבר, 2011)

הכל התחיל לפני שלושה שבועות. לא. למעשה הכל התחיל לפני כמה שנים כשאמרתי לאמא שלי אחרי איזה חג שכל כך כיף לפגוש את כל בני הדודים וכמה חבל שזה קורה לעתים רחוקות (ראש השנה, סוכות, פסח ושבועות). אימי המופלאה אמרה לי שזה תלוי בנו ושאם רוצים- לא חייבים להיפגש רק בחגים.

והנה, שנים אחר-כך ואני מוצאת את עצמי באחד הערבים מהרהרת ברן, בנדוד אהוב, וחושבת לעצמי 'כמה חבל שאני לא מבלה איתו יותר...' ומרן מחשבותיי נדדו לגל, גם הוא בנדוד אהוב אם כי חוטא בהעדפת יתר של הצד השני של משפחתו (ררררררר....) וככל שהפכתי בזה עוד ועוד וחשבתי על כל בני דודיי האהובים הבנתי-

הגיעה השעה למפגש בני-דודים מס' 1!

מרק עדשים עם רכיב סודי - הדרכת כלות או "כמה קל להחזיר אבלים בתשובה"

בפוסט על אימה של כרמית ז"ל, הבטחתי לכתוב על איך כמעט והוחזרתי בתשובה. היות שחששתי שהרבנית הקדושה (NOT) קוראת פה לא היה לי אומץ לכתוב על כך עד כה, אבל היום מתחשק לי לספר על זה. נמאס לי לצנזר את עצמי מטעמי "אולי היא קוראת פה". אז אם היא קוראת פה, שתקרא. זו היא שעשתה לי כל כך רע ולא להפך. אולי בזכות הפוסט הזה היא תלמד לצנזר את עצמה.

חגי ישראל להדגשת המחסור באימי המופלאה - המדריך להכנת אורז מושלם / אורז אחד-אחד

ראשית קבלו את התנצלותי הכנה- הרבה מאוד זמן לא כתבתי.

החגים קשים לי. כתבתי את זה כבר בפוסט על פסח. זה קשה מנשוא. כל חברה שמקטרת לי על זה שאמא שלה משגעת אותה גורמת לי לקנאה אדירה וכל בחורה שמסתובבת בשופינג עם אמא שלה מעבירה אותי על דעתי.

התחושה האיומה הזו שאני כבר לעולם לא אזכה להרגיש מה זו אהבה של אמא בלתי נסבלת באופן כללי, אך בחגים היא עולה על גדותיה. וכשהחגים באים בזה אחר זה (ספטמבר-אוקטובר) ותוסיפו לזה אירוע נוסף ובלתי צפוי שהוציא אותי מאיפוס, הדבר האחרון שמתחשק לי זה לבשל. אז נעדרתי קצת. אבל חזרתי.

קינוח מיוחד לראש השנה - פאי תפוחים עם גלידת וניל לייד - בפרשנות אישית

כבר אמרתי שאני לא אוהבת עוגות עם פירות? אמרתי.

כבר אמרתי שאיני מחשיבה שום קינוח לכזה אם אין בו שוקולד? גם אמרתי.

אבל החלטתי לחרוג ממנהגי בעקבות הזמנה מרגשת מהאישה והאגדה, Oogio.net, שביקשה קינוח לראש השנה ברוח החג.

מממ... מה אני אכין... אני הרי לא אוהבת תפוחים, לא אוהבת תפוחים בדבש, לא אוהבת שוקולד עם דבש...

אבל - - -

יש את פאי התפוחים המעולה של אמא שלי! אני אביא אותו, אצלם עם כדור גלידת וניל הום-מייד לייד ושלום-על-ישראל. 

אבל להביא מתכון שכבר פורסם? מבאס.

ומה כל כך מיוחד בפאי תפוחים, טעים ככל שיהיה? צריך הרי מתכון מיוחד וחגיגי...

ואז זה היכה בי. גלידת הוניל צריכה להיות חלק מהקינוח, שלא לומר- חלק עיקרי מהקינוח. וניל, כידוע, הרבה יותר טעים מתפוחים. לא ככה?

אז קבלו את קינוח ראש השנה שלי לשנת 2011, מבוסס על המתכון המופלא של אימי המופלאה לפאי תפוחים, עם פרשנות אישית שלי לגלידת הוניל:

במקום גלידה- ספק בוואריה-ספק מוס - שמכיל את הפאי בתוכו.

כן, זה טעים כמו שזה נשמע.

אה, ודבר אחרון לפני שמתחילים-

אל תיבהלו מאורך המתכון. באמת שזה שטויות. רק צריך לשים לב טוב-טוב להוראות ולהצטייד במדחום.

"מדחום??" אתם שואלים את עצמכם?

כן. מדחום. ולא, לא לקנות אותו בחנויות המתמחות. זה סתם יקר. הנה פה, אפשר למצוא מדחום מטבח זול וחתיך, אפילו בלי לשלם דמי משלוח. את 150-250 השקלים שחסכתם על מדחום מחנות אפייה מפונפנת תבזבזו על תחביב ראוי באמת!

עוגת ביסקוויטים מעולה / עוגת גלידה מעולה עם טריק מהסרטים! - פתאום התחלתי לפחד שעוד קצת ואני לא אזכור אותה בכלל.

הכל התחיל לפני שבועיים, כשניסיתי להיזכר בצחוק של אמא שלי.

היה מאוד קל להצחיק את אימי המופלאה, שצחקה המון ומכל הלב; ופתאום- 
לא זכרתי את הצחוק שלה.

את הקול שלה אני דווקא זוכרת היטב. ולא רק אותו. גם דברים שהיתה נוהגת לומר אני זוכרת. שמות חיבה שכינתה אותי בהם ("שאינ'לה" (נהגה: Sha'inale), "פפושה של אמא" והקלאסי מכולם: "חביבַתי"), משפטים מצחיקים שלה: ("נו, ראית את היפהפייה/אינטיליגנטית?" מלווה בחיוך ממזרי ובהטיית הראש לצד ימין) וגם משפטים שאמרה לי שוב ושוב כשניסיתי לשכנע אותה לעשות משהו שלא רצתה ("בבית שלך תעשי מה שאת רוצה!" או הגירסה הברורה יותר: "אז שבבית שלך לא יהיו וילונות!" ->אחרי שניסיתי אינספור פעמים לשכנע אותה להעיף את הוילונות/השטיחים מהבית).

אבל הדבר החשוב מכולם נשכח ממני.

לא הצלחתי להיזכר בצחוק שלה. איך אפשר לשכוח את הצחוק של אמא שלך?

Blog Day! - חמשת הבלוגים שאני הכי אוהבת

לגמרי במקרה גיליתי שהיום הוא יום ה Blog Day!
חמישה? צריך לבחור רק חמישה?
אני עוקבת באדיקות אחרי עשרות בלוגים... אבל הנה הם- חמשת הבלוגים האהובים עלי, מסודרים לפי הרגש:


ראשון, אחי הגאון :-) סיפרתי לכם כבר שבניתי עליו לטייס או חובלים, הילד עבר מיונים וגיבושים קשים ומלחיצים (אותי) והחליט (בלי לשאול אותי) שהוא רוצה להיות לוחם אמיתי ("מה אני איזה חפ"שן?!") ומסתבר, שהוא מוכשר כמו שד וכותב ממש ממש יפה.
אז ראשון בחיי וראשון ברשימת המומלצים שלי, קבלו אותו:
המסע לסגול, עם הפוסט הכי מרגש שקראתי בחיי

ביום בו חזרנו לשיגרה - לזניה מעולה

אימי המופלאה חיכתה לראות שאנחנו חוזרים לשגרה.

קצת לפני שהכל נגמר, כשאימי המופלאה היתה מאושפזת בחדר לבד, בצהריי יום עבודה אחד, קיבלתי טלפון בהול מדודתי. שנאתי לשמוע את הצלצול המיוחד שהקצתי לה בסלולרי שלי. שנאתי אותו כל כך, חששתי ממנו והייתי עונה לה תמיד ב:"מה קרה?" מבוהל.

ובאותו יום, כששאלתי מה קרה, היא אמרה בקול סדוק שמנסה להיות חזק: "לאמא היתה קריסת מערכות. בואי מהר". באתי הכי מהר שיכולתי, הכי מהר שאפשר מתל-אביב לרמב"ם. הגעתי וראיתי עשרות אנשים מתגודדים לייד חדרה. היא היתה בהכרה, ראו שהיא מבינה ומזהה אותנו, אבל גם ראו איך לאט לאט היא דועכת.

כולנו היינו סביבה מלבד אחותי הפפושה, שאותה אי-אפשר היה להשיג. היא בדיוק התגייסה והיתה באמצע סיור בירושלים. בבסיס שלה לא ידעו למי להפנות אותנו והטלפון של החיילת המצטיינת היה סגור, בפקודה.

הרגשתי שאני יוצאת מדעתי. לא יכול להיות שאמא שלי תלך בלי שפפושה תזכה למבט אחרון, לפרידה.

אבל פפושה? היא בסיור. הטלפון כבוי. אנא נסו מאוחר יותר.

בסוף, בדרך לא דרך, הצליחו לאתר אותה והיא הגיעה. מאוחר מדי. אמא שלי עדיין היתה בחיים, אבל עיניה היו עצומות והיא כבר לא הגיבה לכלום.

ופתאום גיליתי שלא רק עבורי היא היתה כל-כך משמעותית - תפוחי אדמה אפויים בחמש דקות

"מה קורה? אני מקווה שהכל טוב, אבל למקרה שאכן לא משהו-

ההורים שלי חיפשו דרך ליצור קשר איתכם.

אמא שלך עזרה המון להורים שלי....

מקווה לשמוע שאת לא מבינה על מה אני מדברת... הילה"

ביום שאימי המופלאה נפטרה באה סילה, החברה היקרה שלי, שאהבה לשמוע את אמא שלי קוראת לה "חביבַתי". סילה באה מירושלים ואני יצאתי החוצה לחכות לה. אחרי שהתחבקנו ובכיתי (למרות שכבר חשבתי שנגמרו לי הדמעות), פנינו חזרה לכיוון הבית ופתאום הבחנתי בדבר הנורא הזה, שהיכה בי בפתאומיות ובלי כל הכנה:

כך, ברגע אחד, אם היה לי איזה ספק קטן לפני כן, הבנתי שזהו. הכל נגמר.


להלוויה של אימי המופלאה הגיעו כ2,500 אנשים. אמא שלי היתה אישה מופלאה ואהובה, פשוט על כולם.