‏הצגת רשומות עם תוויות קצפת. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות קצפת. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 18 בספטמבר 2011

קינוח מיוחד לראש השנה - פאי תפוחים עם גלידת וניל לייד - בפרשנות אישית

כבר אמרתי שאני לא אוהבת עוגות עם פירות? אמרתי.
כבר אמרתי שאיני מחשיבה שום קינוח לכזה אם אין בו שוקולד? גם אמרתי.
אבל החלטתי לחרוג ממנהגי בעקבות הזמנה מרגשת מהאישה והאגדה, Oogio.net, שביקשה קינוח לראש השנה ברוח החג.
מממ... מה אני אכין... אני הרי לא אוהבת תפוחים, לא אוהבת תפוחים בדבש, לא אוהבת שוקולד עם דבש...
אבל - - -
יש את פאי התפוחים המעולה של אמא שלי! אני אביא אותו, אצלם עם כדור גלידת וניל הום-מייד לייד ושלום-על-ישראל. 
אבל להביא מתכון שכבר פורסם? מבאס.
ומה כל כך מיוחד בפאי תפוחים, טעים ככל שיהיה? צריך הרי מתכון מיוחד וחגיגי...
ואז זה היכה בי. גלידת הוניל צריכה להיות חלק מהקינוח, שלא לומר- חלק עיקרי מהקינוח. וניל, כידוע, הרבה יותר טעים מתפוחים. לא ככה?
אז קבלו את קינוח ראש השנה שלי לשנת 2011, מבוסס על המתכון המופלא של אימי המופלאה לפאי תפוחים, עם פרשנות אישית שלי לגלידת הוניל:
במקום גלידה- ספק בוואריה-ספק מוס - שמכיל את הפאי בתוכו.
כן, זה טעים כמו שזה נשמע.
אה, ודבר אחרון לפני שמתחילים-
אל תיבהלו מאורך המתכון. באמת שזה שטויות. רק צריך לשים לב טוב-טוב להוראות ולהצטייד במדחום.
"מדחום??" אתם שואלים את עצמכם?
כן. מדחום. ולא, לא לקנות אותו בחנויות המתמחות. זה סתם יקר. הנה פה, אפשר למצוא מדחום מטבח זול וחתיך, אפילו בלי לשלם דמי משלוח. את 150-250 השקלים שחסכתם על מדחום מחנות אפייה מפונפנת תבזבזו על תחביב ראוי באמת!

יום שני, 2 במאי 2011

עוגת קדאיף אישית / עוגת קדאיף - זכרונות מהעמק

מוקדש ללילך ב.

את שנות ילדותי היפות העברתי בכפר, אי שם בעמק הירוק תמיד. 
ובכפר היתה לי חברה טובה, לילך שמה. יום אחד, אחרי בית הספר, לילך ואני החלטנו שלא מיצינו ושאנחנו מוכרחות להמשיך את השהות המשותפת. האימהות הגיעו לאסוף אותנו ואני הכרזתי שאני הולכת ללילך. אמא שלי, שככל הנראה הובכה מזה שהבת החוצפנית שלה מזמינה את עצמה סתם כך לאנשים, מייד מיהרה לפתות אותנו לבוא אלינו הביתה ולשם כך היא שלפה את הטיעון הלא משכנע בעליל: "כדאי לכן לבוא יש שעועית לבנה!"

שעועית לבנה! איכס! לא רק שזה לא שכנע אותי לוותר על הבית של לילך, זה רק גרם לי לחשוב מייד על אלטרנטיבות אחרות לארוחת הצהריים שלי. או-אז אמרה אימה של לילך את מילות הקסם:
"אצלינו יש שניצל וצ'יפס!"
נו, כבר אמרתי לא פעם ששניצל וצ'יפס היו מאז ומעולם המאכל האהוב עלי מכל. בשנייה שהבנתי שיש פוטנציאל לצ'יפס בארוחת הצהריים שלי- הדרך לבית של לילך היתה קצרה מאוד. הגענו אליה ומאותו הרגע קראנו לעצמנו חבורת "שו לבנה". על שם השו(עוע)ית הלבנה שכמעט נאלצנו לאכול.