שנה שלמה.
שנה שלמה עברה מאז שכתבתי פה לראשונה.
הכל התחיל מאכזבה איומה באזכרה הראשונה של אימי המופלאה. אחד-עשר החודשים הראשונים והארורים בלעדיה הסתיימו ופתאום, בעודנו עומדים מעל הקבר ופוצחים במסורת חדשה, נזכרנו ששכחנו. שכחנו להכין ספר מתכונים ולחלק אותו באזכרה כפי שתכננו.
אמא שלנו, שנתנה לנו בלי סוף, שהצליחה לגרום לכל אחד מארבעת ילדיה תחושה שהוא הכי חשוב בעולם ואין שני לו, שלמרות שעבדה במשרה מלאה תמיד מצאה זמן ללמוד איתנו למבחנים, להסיע לחוגים, לבשל עבורינו, להקשיב, לשוחח, לייעץ, להצחיק, לצחוק -
להיות...
אמא שלנו, המופלאה, נתנה לנו בלי סוף- ואנחנו שכחנו. שנה שלמה היתה לנו כדי למצוא מתכונים אהובים, לערוך אותם, לצלם, לעצב ולהדפיס ופשוט לא עשינו את זה. את הדבר המינורי הזה, הפשוט כל כך- לא עשינו בשביל להנציח אותה כמו שצריך. כמו שהגיע לה.
ייסורי המצפון על כך ששכחנו היכו בי שוב ושוב. ממש התייסרתי. וכך הכל התחיל, מייסורים עצומים.
ידעתי שאם נחכה שנה נוספת הספר הזה כבר לא יקרה לעולם. ידעתי שאסור לי לחכות ולכן הפכתי את ספר הבישול המתוכנן לספר בישול אונליין. אבל ייסורי המצפון לא הירפו. נהפוך הוא- הם רק מתרבים. אחד מהבולטים בהם הוא שאולי, מרוב שהכילה את כולנו בלי סוף, אולי בגלל זה גדלו לה הגידולים הארורים בבטן? אנחנו דיברנו, פרקנו, שיחררנו והיא הכילה, נתנה עצות, הפגינה קור רוח מושלם, אבל בתוך תוכה, מי יודע... אולי היא אכלה את עצמה? אולי המשיכה להתייסר במחשבות?
ידעתי שאם נחכה שנה נוספת הספר הזה כבר לא יקרה לעולם. ידעתי שאסור לי לחכות ולכן הפכתי את ספר הבישול המתוכנן לספר בישול אונליין. אבל ייסורי המצפון לא הירפו. נהפוך הוא- הם רק מתרבים. אחד מהבולטים בהם הוא שאולי, מרוב שהכילה את כולנו בלי סוף, אולי בגלל זה גדלו לה הגידולים הארורים בבטן? אנחנו דיברנו, פרקנו, שיחררנו והיא הכילה, נתנה עצות, הפגינה קור רוח מושלם, אבל בתוך תוכה, מי יודע... אולי היא אכלה את עצמה? אולי המשיכה להתייסר במחשבות?
לקראת הסוף, כשאמא שלי דיברה פחות ופחות וכשכוחותיה הלכן אזלו- אנחנו, הילדים שלה, המשכנו לבוא ולשפוך את הלב. גם דברים טובים היינו מספרים מעת לעת, אבל בעיקר היו הדברים הרעים. היינו (ועודנו) צריכים את אמא שלנו.
יום אחד אחותי הקטנה "נתפסה" על-ידי אבי כשהיא שוטחת בפני אימי המופלאה את שלל צרותיה. אבי ביקש ממנה בשקט שתפסיק ולא תדבר עם אמא על דברים רעים, הרי יש לה מספיק צרות גם ככה. אבל אימי המופלאה, שדבר לא חמק מאוזניה (חלוקת קשב היתה דבר שהצטיינה בו במיוחד ולצערנו לא הורישה זאת לאף אחד מילדיה) מייד היסתה אותו ואמרה:
"מה פתאום לא לספר לי?! למי היא תספר אם לא לי?" והורתה לאחותי להמשיך לדבר.
והיא המשיכה. כולנו המשכנו. כמעט עד הסוף. והיום אני יודעת שכל מי שאהב אותה באמת- עדיין ממשיך: הולך לקבר מעת לעת, מדליק נר וממשיך לספר לה.
משום מה דווקא לי אין שום חיבור לקבר של אמא שלי וגם זה מייסר אותי. אני אוהבת להסתכל בתמונותיה שתליתי בסלון, לחייך אל החיוך היפה שניבט אלי ולשכנע את עצמי שהיא מסתכלת עלי חזרה. בייחוד כשאני מבשלת.
אבל הקבר? גוש שיש. זה מה שנשאר מעולם ומלואו שהיתה אמא שלי, המופלאה.
ולאחרונה אני מתגעגעת יותר. וכל כך בא לי ללכת "לבקר אותה". אבל את מי אבקר? קבר דומם? ולמה כולם מצליחים להתחבר לאבן הזו מלבדי? כל כך הרבה אנשים מבקרים אותה מדי שבוע. אני יכולה לספור באצבעות את כמות הפעמים שהייתי שם.
ביום חתונתנו הלכנו, החתיך ואני, לקבר. הרבה קולות מחאה נשמעו לפני-כן וכל מני יודעי דבר ניסו לשכנע אותי שלא הולכים לבית קברות ביום החתונה. אבל לא יכולתי לשאת את המחשבה שכל העולם יראה אותי בשמלת כלה ואמא שלי לא. אז הלכתי. ברור שהלכתי.
באמצע הצילומים המקדימים התחיל טפטוף גשם טורדני שהלך והתגבר ככל שהתקרבנו מרמת גן לעמק הירוק תמיד. הגענו במכונית לבית הקברות, חתן וכלה. סוריאליסטי, מוזר, ומלווה בהמון מחשבות מעולמות כל כך שונים, ומעל לכל- הגשם הזה, שיורד דווקא ביום החתונה שלי. באמצע חודש מאי. אבל ברגע שפתחתי את דלת המכונית כדי לרדת אל הקבר-
הגשם פסק.
האירוע הזה דווקא גרם לי לרצות לבוא ולבקר. אבל הכלום שאני מרגישה כשאני שם חזק ממני. אני אגיע ואז מה? היא לא תקפוץ עלי בחיבוקים ולא תגיד לי "פפושה, איך התגעגעתי אלייך" ואני לא אגיד לה שאני יותר.
אני רק אדליק נר ואלך לי לדרכי.
שנה עברה מאז שפתחתי את הבלוג הזה. בשנה הזו עברו עלי המון שינויים, דרמטיים יותר ופחות. אימי המופלאה חסרה לי יותר ויותר, בייחוד, כמובן, ברגעים המשמעותיים, כשכל כך רציתי לספר ולא היה למי. כשהתעוררתי מחלום עליה והבנתי שזה היה רק חלום.
אימי המופלאה חסרה לי בכל פעם שאני רואה אם ובת יחד. ברגעים האלה אני מתפוצצת מקינאה.
מ-ת-פ-ו-צ-צ-ת.
כמה הייתי נותנת בשביל רגע אחד כזה. רגע סתמי. רגע שבו אני ואמא שלי הולכות לקצב שלה לקנות בשר יחד. רגע אחד של שיחת טלפון. רגע אחד של לשמוע את הצחוק שלה.
רגע אחד, שאני אוכל להתנצל על כל הרע שהכנסתי לה לבטן.
רגע אחד.
וכדי לא לסיים בדמעות שחונקות אותי, קצת סטטיסטיקות...
ובכן-
* הפוסט שהכי אהבתם היה פוסט על הדחקה ופאי תפוחים.
* הפוסט עם מספר התגובות הרב ביותר הוא פוסט חדש יחסית (ואהוב עלי למדי) על מסיבת השחרור לאחותי.
* הכי התרגשתי כשגיליתי שמישהו הגיע לבלוג שלי באמצעו חיפוש הביטוי "למעוך ביסקויטים" (ותודה לילד אהוב במיוחד, שבזכותו אפשר ללמוד איך מועכים (מרסקים...) ביסקויטים...
* הפוסט שאני הכי אוהבת למרות שלא זכה לעדנה בקרב הקוראים מספר על געגועים לאוכל ביתי וארטישוק ממולא
* הפוסט שאני הכי אוהבת למרות שלא זכה לעדנה בקרב הקוראים מספר על געגועים לאוכל ביתי וארטישוק ממולא
* 128 אנשים שימחו את ליבי כשהוכיחו לי שהעולם הוירטואלי הופך אמיתי לגמרי באמצעות לשונית ה"צור קשר"
תודה לכם. תודה שאתם קוראים, תודה שאתם מגיבים, תודה שאתם נרשמים לעדכונים.
תודה שאתם מתרגשים, שאתם משתפים, שאתם בוכים יחד איתי. תודה שאתם מספרים לי על זה.
כל פידבק מכם מחזק אותי מאוד וגורם לי להבין, שהנה, למרות ייסורי המצפון בשנה שעברה, אמא שלי כן זוכה להנצחה שהיא ראוייה לה. והידיעה הזו מחממת את ליבי לאין שיעור. אז תודה גדולה, שוב.
תודה גם לכל המכרים של אימי המופלאה, שגילו אותי פה בזכות גוגל. גילו ונשארו.
ותודה גדולה גדולה מקרב לב לחתיך שלי. האיש הגבוה שממלא את חיי בטעם, שקורא כל פוסט וחווה דעתו לפני שאני מפרסמת, שמפרגן לכל תחביב חדש שאני מוצאת לעצמי ושמחמם לי את הצד במיטה עד שאני מסיימת לכתוב ובאה לישון.
תודה לך איש יקר וגבוה. תודה על היותך...
קטנה לסיום: כל הזמן שואלים אותי מה משמעות השם "נחמה שובתת". האמת? אין משמעות. אז אני מרשה לעצמי להיתלות באילנות גבוהים ולהגיד מה שמאור כהן אמר לפני שנים על שם הלהקה "זקני צפת": זה שם יפה. כמו שמעון, כמו אבי. נחמה שובתת. מה, לא יפה?
תודה לכם. תודה שאתם קוראים, תודה שאתם מגיבים, תודה שאתם נרשמים לעדכונים.
תודה שאתם מתרגשים, שאתם משתפים, שאתם בוכים יחד איתי. תודה שאתם מספרים לי על זה.
כל פידבק מכם מחזק אותי מאוד וגורם לי להבין, שהנה, למרות ייסורי המצפון בשנה שעברה, אמא שלי כן זוכה להנצחה שהיא ראוייה לה. והידיעה הזו מחממת את ליבי לאין שיעור. אז תודה גדולה, שוב.
תודה גם לכל המכרים של אימי המופלאה, שגילו אותי פה בזכות גוגל. גילו ונשארו.
ותודה גדולה גדולה מקרב לב לחתיך שלי. האיש הגבוה שממלא את חיי בטעם, שקורא כל פוסט וחווה דעתו לפני שאני מפרסמת, שמפרגן לכל תחביב חדש שאני מוצאת לעצמי ושמחמם לי את הצד במיטה עד שאני מסיימת לכתוב ובאה לישון.
תודה לך איש יקר וגבוה. תודה על היותך...
קטנה לסיום: כל הזמן שואלים אותי מה משמעות השם "נחמה שובתת". האמת? אין משמעות. אז אני מרשה לעצמי להיתלות באילנות גבוהים ולהגיד מה שמאור כהן אמר לפני שנים על שם הלהקה "זקני צפת": זה שם יפה. כמו שמעון, כמו אבי. נחמה שובתת. מה, לא יפה?
החומרים הדרושים: לתבנית בקוטר 26 ס"מ או 12 רינגים אישיים בקוטר 6 ס"מ ובגובה 10 ס"מ.
לבצק:
2 כוסות קמח תופח (או 2 כוסות קמח מנופות עם 2 כפיות אבקת אפייה)
3/4 כוס סוכר
2 כוסות קמח תופח (או 2 כוסות קמח מנופות עם 2 כפיות אבקת אפייה)
3/4 כוס סוכר
200 גרם חמאה
1 חלבון ביצה
לקרם הגבינה:
500 גרם גבינה לבנה 9% שומן
2 גביעי שמנת חמוצה
1/3 כוס סוכר + 2 כפות סוכר (מופרדים זה מזה)
1 כף סוכר וניל (אם אין ניתן להחליף בכפית תמצית/מחית וניל)
1 שמנת מתוקה
הוראות הכנה לבצק:
1. מחממים תנור ל200 מעלות צלזיוס.
2. מערבבים את כל המרכיבים. מתקבל בצק קצת רטוב.
3. משטחים שני שליש מכמות הבצק בתבנית או בתחתית הרינגים. את השליש הנותר משטחים בתבנית קטנה יותר.
4. אופים את שתי התבניות בין 20-40 דקות- עד שהבצק מזהיב. מצננים היטב.
הוראות הכנה לקרם הגבינה:
1. בקערה גדולה מערבבים גבינה לבנה, שמנת, 1/3 כוס סוכר ווניל.
2. מקציפים שמנת מתוקה עם שתי כפות סוכר.
3. מקפלים את תערובת הקצפת (שמנת מתוקה וסוכר) עם תערובת הגבינה.
4. מוזגים את התערובת המאוחדת על תחתית הבצק האפויה.
5. בעזרת הידיים מפוררים פירורים משליש הבצק הנותר.
ממיסים חמאה
ומערבבים אותה יחד עם הקמח, הסוכר והחלבון
(אפשר ואף רצוי להיעזר במעבד מזון)
טיפ שלמדתי מקרין גורן: לכופף כפית ארוכה. הפטנט הזה נהדר לשיטוח בצק ברינגים אישיים...
אופים עד הזהבה
את שליש הבצק הנותר משטחים בתבנית קטנה ואופים באותו אופן (במקביל)
לפני:
אחרי:
מכינים את קרם הגבינה:
בקערת המיקסר מקציפים שמנת מתוקה וסוכר
ובקערה נפרדת מערבבים את כל שאר החומרים
מקפלים את שתי התערובות
מוזגים את קרם הגבינה מעל הבצק האפוי ומעל מפוררים פירורי בצק מהתבנית הקטנה שאפינו
(אפשר להיעזר בשקף אבל ממש לא חובה. העוגה תיחלץ בקלות גם בלעדיו)
מחלצים מהתבנית ומגישים
הי,
השבמחקנחשפתי לבלוג הזה באמצעות הכתבה על אוכל שהייתה בערוץ 2.
כשהתחלתי לקרא. הוקסמתי.
מדרך הכתיבה שלך, מהמתכונים הנהדרים ומהסיפורים והזכרונות היפים שלך. בעיקר הוקסמתי מהדרך הנפלאה שבחרת להנציח את אמך.
הזדהתי גם מהדמיון הרב שיש לסיפור האובדן של אמך לבין סיפור האובדן של אמי )אימי נפטרה שלושה חודשים לפני אימך מאותה מחלה ארורה( אנחנו הלכנו על ספר המתכונים שאני לא מצליחה לסיים. אני מזדהה אתך לגבי הביקור בבית העלמין ובכלל יש לי הרושם שאת כותבת מתוך המחשבות שלי.
אני מאחלת לך שתשאבי כוח ונחמה ממשפחתך הנפלאה ותמשיכי לתעד את הזכרונות הנפלאים מבית הורייך.
תודה על המילים החמות, יקירה. מאחלת לך הצלחה עם ספר הבישול. אני משוכנעת שבסוף תצליחי לסיים אותו..!
מחקבלוג זה פי אלף יותר שווה מספר מתכונים. יותר יעיל, יותר קומוניקטיבי, מגיע ליותר אנשים. במיוחד כשהוא כזה נפלא.
השבמחקדניאלה לונדון
תודה רבה, יקירה...
מחקנחמה יקרה יש לנו משהו משותף בנוסף לאהבת האפייה
השבמחקאני התחלתי ב"שיגעון"ה אפייה כשבועיים לאחר שאמא שלי נפטרה. אמנם לא פתחתי בלוג בהתחלה, אבל האפייה היתה כמו תראפיה עבורי.
אחרי למעלה משנתים הצליחו לשכנע אותי לפתוח גם בלוג (בקרוב מאד זה יהיה שנה).
שאני אופה אני תמיד אופה "עם אמא" ואני יודעת שהיא מנחה אותי וגאה.
את ממש לא צריכה להרגיש לא טוב שאת לא מתחברת לקבר שלה. יש הרבה אנשים כאלה, ואין בזה שום דבר רע!
כמו שאמרת - זאת רק אבן. נשמתה של אמא שלך תמיד תהיה איתך, כמו שנשמתה של אמא שלי איתי בכל מקום.
אני ממשיכה "לדבר" עם אמא שלי, ומרגישה בכל מקום. אני יודעת שהיא ממשיכה לדאוג לי ולהשתתף איתי בכל דבר גם אם היא לא נמצאת פיזית.
אין לי ספק שכך גם אמא שלך
אגב - עוגת הגבינה ניראית חלומית!!
תודה וויני! אגב, אני קוראת אדוקה של הבלוג המקסים שלך... :)
השבמחקהי, הגעתי אל הבלוג דרך קישור בפייסבוק ולא יכולתי להפסיק לקרוא
השבמחקריגשת אותי מאוד
אני מצפה כל פעם לקרוא בלוגים חדשים
מעבר לכתיבה המרתקת, המתכונים נהדרים ומגוונים
מאחלת לך הרבה חיוכים
תודה רבה :-)
מחקהי ,
השבמחקעוקבת אחריך כבר הרבה , לא זוכרת איך הגעתי אליך , באחד הפוסטים כתבת על אמא ואז חזרתי וקראתי את כל הפוסטים , בכיתי , התרגשתי וחשבתי רבות עליך ועל אימך.
גם היום גרמתי לי לדמוע והחלטתי לצאת מגומחה, לאור מה שכתבת להוסיף עוד מישהו שמוקיר את זכרה של אימך.
אסנת
תודה...
מחקלפני שנים הייתי גולשת קבועה ב383 בתפוז.
השבמחקועד היום ספונה במחברת המתכונים שלי, בעמוד מוכתם בקקאו ושמן - עוגת 2 של אמא של נחמה.
מזכרת לאמך שנקראת אשה כה מיוחדת. שהניחה אחריה בת שאוהבת אותה כל כך. שהשאירה אחריה כל כך הרבה בעולם.
את מרגשת ונפלאה. זכית באמך והיא זכתה בך.
וואו... גרמת לי לבכות..
מחקתודה רבה לך. כיף ומרגש לשמוע שהעמוד מוכתם... באמת..!
כמוך כמוני, אותה עוגת קקאו עד היום מוכנת בביתי כמעט כל חודש.
מחקאמך מתכונאית אישית נהדרת.
אני בד"כ לא מהזן המגיב, אבל עכשיו לא יכלתי להתאפק.
השבמחקחברה נתנה לי את המתכון לכרובית אפויה, והיא נכנסה לארסנל ולמחברת המתכונים שנמצאת תמיד על השיש.
לפני כמה ימים שאלתי אותה מאיפה המתכון, והיא הפנתה אותי לבלוג. אז אמנם אני בתקופת בחינות, אבל היום התיישבתי לעיין בו ואמרתי לעצמי שאני רק אסתכל ואקום, כמה זמן זה כבר ייקח...
מעבר לעובדה שהתמונות מהממות ושהמתכונים נראים מצוין (כמה מהם כבר הודפסו לשימוש עתידי), הכתיבה שלך הייתה כה שובה ונוגעת ללב, שמצאתי את עצמי קוראת את כל הבלוג...
משתתפת בצערך על האובדן העצום, ונפעמת מהדרך שהרמת את עצמך בידיים והמשכת הלאה. אני בטוחה שהיא גאה בך.
תודה רבה.. ריגשת אותי מאוד...
מחקתודה גדולה על המתכון לעוגת 2 - מעוד גולשת ותיקה ב-383, וגם מכל חברותיה הקרובות, חברותיה לעבודה, מהגננות, המטפלות והמורות של ילדיה, מהשכנה מקומה א', מאמא של השכנה, ומבעלה :-)
השבמחקתודה! :)
מחקלפני כמה ימים גיליתי את הבלוג
השבמחקהתיישבתי וחשבתי שאני אקרא מעט ואשוב לעבוד.
ובכן, ישבתי כל היום. התרגשתי, בכיתי, כאבתי ופיתחתי תיאבון למתכונים.
תודה לך. ההתמודדות שלך מעוררת הערכה רבה, ואני חושבת שגם הבלוג, והאופן בו את כותבת, מאפשר לכולנו לא רק להכיר מתכונים טעימים ולהנות מסגנון הכתיבה, אלא להכיר את אימא שלך. שבמובן מסוים, זה יוצר המשכיות..
תודה לך
יעלי
יפתי, שוב ריגשת כהרגלך...וכחובבת עוגות גבינה פירורים כבשת אותי גם הפעם...
השבמחקכיף לקרא אותך. תמשיכי, תמשיכי, תמשיכי...
הדס.
תודה...
מחקאת מדהימה אני לא יכולה להפסיק לקרוא את מה שאת כותבת את ממכרת אני משתתפת בצערך ובוכה יחד איתך כל פעם מחדש...
השבמחקריגשת אותי מאוד... תודה לך!
השבמחקלא אוהבת להגיב אבל אחרי שנה של קריאה אדוקה בבלוג ראיתי צורך להגיד תודה. תודה על השיתוף ,תודה על החשיפה ,אומנם כל פוסט שאני קוראת מתחיל ונגמר בדמעות אבל יש בזה גם סוג של נחמה ... (תרתי משמע)
השבמחקהאמת שהפוסט הזה במיוחד ריסק אותי כי כבר שלוש וחצי שנים מאז שאימי נפטרה אני לא מסוגלת לאכול עוגת גבינה פרורים שהייתה העוגה האהובה עליה...
את נהדרת!!! והבלוג המקסים הזה עושה בדיוק את מה שקיווית ומשאיר את זכרה של אמך כאן בינינו.
כל כך מודה לך שכתבת! אני קוראת את התגובה שלך ובוכה. ריגשת אותי מאוד. תודה לך!
מחקריגשת אותי עד דמעות החזרת אותי
השבמחקמספר שנים אחורה במות אמי היקרה זל
כל מילה נגעה ללבי האפה את העוגה הזו
לזכר אימי שאהבה עוגות גבינה
תשמעי כמה בכיתי עכשיו , זה כל כך נכון ואמיתי ....
השבמחקתודה שכתבת לי....
מחקהגעתי אליך כי חיפשתי מתכון לעוגת פורירים..
השבמחקתסלחי לי, אבל דילגתי על הקטע לפני, קראתי את המתכון (לא מסובך אמרתי לעצמי...) וכמובן את התגובות (בשביל לראות מה אומרים על המתכון) ואז הבנתי, שאני חייבת לקרוא ה-כ-ל !
אז קראתי, דמעתי, והערכתי את אמא שלי מחדש. אמא שלי חיה, ובזכותך אני הולכת להקשיב לה קצת יותר, להתייחס, להעריך.
ואני אכין את העוגה הזאת, ואספר לה עליך, ועל אמא שלך. אז הנה, עוד יום שבוא אמך זכורה, ומחממת למישהו, אי שם, את הלב.
תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
השבמחקהגעתי לכאן כי חיפשתי מתכון לעוגת גבינה פירורים.
השבמחקסליחה מראש, אבל לא קראתי את הכל.. קראתי את המתכון (הבנתי שלא מסובך מדי..) קראתי את התגובות (בשביל לראות מה אומרים על המתכון) ואז הבנתי, שאני צריכה לקרוא ה-כ-ל !
אז קראתי, דמעתי, ואפילו גרמתי להיזכר ברגעים שאמא שלי אומרת לי שאני לא מעריכה אותה מספיק, ולא מתנהגת אליה יפה לגילה.. אמא שלי חיה, ומהיום, אני מבטיחה לך, שאני אזכור את מה שכתבת.
אני אכין את העוגה, ואביא לה (כי היא גם אוהבת את העוגה הזאת) ואספר לה עליך ועל אמא שלך.
אז תודה לך, ותשמחי, זכרונה של אמא שלך חי, ומחמם לעוד מישהו, אי שם, את הלב.
תודה לך נדין. חיממת את ליבי!
מחקבלוג מקסים יש לך .
השבמחקלגבי העוגת גבינה , האם צריך לקרר מספר שעות במקרר?
בהחלט :)
מחקתודה רבה!