יום שלישי, 31 במאי 2011

"עכשיו את בוכה? את עוד לא יודעת מה מחכה לך" - עוגת טובה האמיתית- עוגת גבינה מעולה / עוגת שכבות גבינה מושלמת שמעולם לא טעמתם טובה ממנה



מוקדש באהבה גדולה ליקירתי כרמית


ביישוב הקטן, היפה ונטול הנובורשים-שעשו-את-המכה-ובאו-להרוס (דאז) בו גדלתי, לא הייתי "הבת של".
מגיל צעיר פקדתי, בנוסף על חוג הפסנתר הרציני, שלל חוגים נוספים שהתאימו לי הרבה פחות:
ריקודי עם (לא ברור איך עברתי את בחינות הקבלה)
מקהלה (שעוד ידובר בה)
להקה בלתי מתפשרת אחת ואפס סולואים לאורך כל שנותיי בה (כנראה שלמרות מה שחשבתי, לשיר איני יודעת, או כפי שהיטיב שי של סילה לנסח אחרי ששמע אותי מפליאה בשירה: "עדיף שתישאר עם הפסנתר").
נו שויין. שלל חוגים ומעט הצלחות בצידם למעט הצלחה אחת מובהקת: הכירו אותי. הייתי מה שהיום כל ילד חולם להיות. הייתי מפורסמת. טוב נו, אמנם מחוץ לאותו יישוב איש לא זיהה את פניי וגם בתוך גבולותיו לא בדיוק רדפו אחריי לבקש חתימות, אבל בכל מקום בו הלכתי הכירו אותי, ואת אימי הכירו כ"אמא של נחמה".
ולי? לי היה חשוב לא לעשות בושות ולהסב לאימי המופלאה אינספור סיבות לגאווה והשווצות.
ובלוויה- גם.
ובשבעה- גם.
וגם היום.
עדיין חשוב לי לא לעשות בושות לאמא. מאוד חשוב לי שהיא תהיה גאה בי, בשביל הסיכוי הקטן הזה שהיא איכשהו רואה.
(אגב, מרוב רצון לא לעשות בושות כמעט שהוחזרתי בתשובה רגע לפני חתונתי).


יום שני, 23 במאי 2011

עוגת כף קמח - הרגע המאושר ביותר בחיי


לפני כמה חודשים נירצו, חברי היקר והטוב, שאל אותי מה היה הרגע המאושר ביותר בחיי.
אז סיפרתי לו.

פורים 2009, אימי המופלאה שוב מאושפזת במחלקה האונקולוגית ברמב"ם. הגעתי לשם ביום חמישי בערב והבנתי שזה הסוף. לא עושים יותר טיפולים. אין בשביל מה. 
זו בשורה איומה לקבל, בייחוד כשמדובר באדם כל כך משמעותי וקרוב אליך. הרי לא יכול להיות שאין שום דבר שיציל אותה. זה פשוט לא ייתכן.

בסוף השבוע הזה, אימי זכתה בחדר פרטי, אותו חדר שבתחילת המחלה, כשעוד היינו תמימים ואופטימיים, ייחלנו שתקבל; ובסופה פחדנו ממנו פחד מוות. ה"חדר לבד" הזה, פירושו- 
קחו לכם זמן להיפרד מהאישה שאתם כל כך אוהבים. אנחנו מרחיקים אתכם משאר החולים במחלקה ומבני המשפחה שמלווים אותם, כי לא נותר לכם עוד הרבה זמן... 

יום שלישי, 17 במאי 2011

"אני רוצה לחבק אותך, לכי לשרפרף"

הפעם פוסט באווירה מעט שונה.
היום החתיך ואני חוגגים שנה לנישואינו (וכמעט שמונה שנים להיווסדנו, אבל מי סופר?)
כפי שכתבתי לא פעם, התחתנו חודשיים בלבד אחרי שאימי המופלאה נפטרה.

זו טבעת האירוסין שלי:


חיתן אותנו רב מקסים שאיפשר לנו להקריא זה לזו כמה מילים במעמד החופה.

יום שבת, 7 במאי 2011

עצמאות בכוח - עוף בשזיפים


יום העצמאות הראשון אחרי שאימי נפטרה היה אמור להיות מדכא להחריד. לאף אחד במשפחה המורחבת לא היה חשק לעשות דבר, בעוד שלנו, האחים, היה מאוד מאוד חשוב דווקא כן לעשות שמייח.
ממש כשם שהחלטתי שלא לבטל את החתונה (שהתקיימה חודשיים בדיוק אחרי שקמנו מהשבעה), כך היה ברור לגמרי שחגים במשפחה שלנו לא יהיו עצובים (ככל שניתן, כמובן...). החלטה מושכלת לגמרי שמגיעה מהמקום הכי נמוך וחשוך. אם לא נחגוג עכשיו- אימתי? 
וכך, מתהומות של חוסר ועצב בלתי נתפסים, נפגשנו ארבעת האחים בביתי שברמת גן - (אמנם לא עושים את העל-האש המסורתי, אבל לפחות שתהיה ארוחת צהריים חגיגית)- כתגבורת  הבאנו את סבא שלמה (אבא של...) שננטש אחר כבוד על-ידי סבתי שתחייה, אשר העדיפה לנצל את יום החופש שנכפה עליה ולבקר את משפחתה בצפת.

יום שני, 2 במאי 2011

עוגת קדאיף אישית / עוגת קדאיף - זכרונות מהעמק

מוקדש ללילך ב.

את שנות ילדותי היפות העברתי בכפר, אי שם בעמק הירוק תמיד. 
ובכפר היתה לי חברה טובה, לילך שמה. יום אחד, אחרי בית הספר, לילך ואני החלטנו שלא מיצינו ושאנחנו מוכרחות להמשיך את השהות המשותפת. האימהות הגיעו לאסוף אותנו ואני הכרזתי שאני הולכת ללילך. אמא שלי, שככל הנראה הובכה מזה שהבת החוצפנית שלה מזמינה את עצמה סתם כך לאנשים, מייד מיהרה לפתות אותנו לבוא אלינו הביתה ולשם כך היא שלפה את הטיעון הלא משכנע בעליל: "כדאי לכן לבוא יש שעועית לבנה!"

שעועית לבנה! איכס! לא רק שזה לא שכנע אותי לוותר על הבית של לילך, זה רק גרם לי לחשוב מייד על אלטרנטיבות אחרות לארוחת הצהריים שלי. או-אז אמרה אימה של לילך את מילות הקסם:
"אצלינו יש שניצל וצ'יפס!"
נו, כבר אמרתי לא פעם ששניצל וצ'יפס היו מאז ומעולם המאכל האהוב עלי מכל. בשנייה שהבנתי שיש פוטנציאל לצ'יפס בארוחת הצהריים שלי- הדרך לבית של לילך היתה קצרה מאוד. הגענו אליה ומאותו הרגע קראנו לעצמנו חבורת "שו לבנה". על שם השו(עוע)ית הלבנה שכמעט נאלצנו לאכול.