סוכות היה החג האחרון שאימי המופלאה חגגה בבית שלה. למעשה, כל שנה בסוכות כל המשפחה כולה היתה מתאגדת אצלינו בסוכה, שעם השנים הלכה וגדלה: עוד ועוד אחיינים נולדו והיה צריך להגדיל אותה כך שיהיה מקום לכולם. היא היתה כותבת לעצמה שבועות מראש רשימות מטלות מדוקדקות, החל מהרכבת התפריט, דרך הזמנת הציוד וכלה ברשימות קניות ארוכות. עוד ועוד רשימות קניות.
בסוכות האחרון שאימי המופלאה זכתה לו, היא הזמינה את כל מי שרק יכלה. כמובן המשפחה המורחבת "הרגילה", אבל היא הוסיפה גם דודים רחוקים, אחים של סבא וסבתא שלי - כל מי שאפשר. אני לא זוכרת את ערב החג עצמו. אני זוכרת המון אנשים מסתובבים בבית שלנו אבל אני לא זוכרת איך אמא שלי היתה. אני רק זוכרת שבבוקר אחרי ערב החג כשקמתי - היא לא היתה.
"איפה אמא??" שאלתי בלחץ. שתיקה. אף אחד לא יודע. לא היא ולא אבא שלי בבית, רכב אחד חסר ואף אחד מהם לא עונה בנייד. זה היה נורא מלחיץ ובנוסף, עם כל הלחץ, עדיין מלא אנשים מסתובבים בבית שלה כשהיא לא בתוכו (חצי שנה לאחר מכן התסריט יחזור על עצמו כשנשב עליה שבעה, רק שמספר האנשים שיסתובבו בבית שלה ישלש את עצמו - מאות אנשים מדי יום ורק האישה שהכי צריכה להיות שם לא תהיה). ההרגשה הזו היתה מוזרה ובלתי נסבלת. רציתי שכולם יעופו משם, רציתי שהיא תענה, קיוויתי בכל ליבי שהיא תגיד שהיא קפצה שניה לסופר להביא חלב.
"איפה אמא??" שאלתי בלחץ. שתיקה. אף אחד לא יודע. לא היא ולא אבא שלי בבית, רכב אחד חסר ואף אחד מהם לא עונה בנייד. זה היה נורא מלחיץ ובנוסף, עם כל הלחץ, עדיין מלא אנשים מסתובבים בבית שלה כשהיא לא בתוכו (חצי שנה לאחר מכן התסריט יחזור על עצמו כשנשב עליה שבעה, רק שמספר האנשים שיסתובבו בבית שלה ישלש את עצמו - מאות אנשים מדי יום ורק האישה שהכי צריכה להיות שם לא תהיה). ההרגשה הזו היתה מוזרה ובלתי נסבלת. רציתי שכולם יעופו משם, רציתי שהיא תענה, קיוויתי בכל ליבי שהיא תגיד שהיא קפצה שניה לסופר להביא חלב.
אבל לא.
מסתבר שהיא סבלה מכאבים איומים כל הלילה, ניסתה להסתיר אותם כדי שהאורחים לא ייפגעו, אבל בסוף היא לא יכלה יותר ובאמצע הלילה, כשכולם ישנו, אבי הסיע אותה לרמב"ם.
מאותו לילה נורא היא נכנסה ויצאה מרמב"ם כל הזמן. אני לא יודעת מה עדיף. משום מה השהייה בבי"ח נסכה בה ביטחון, אף על פי שלא באמת היה מה שיכול לעזור לה. כבר היה מאוחר מדי. כשהיתה משתחררת לרגע מבי"ח - היא היתה נוסעת לסבי וסבתי (הוריה) בחיפה. מאותו סוכות ארור - כף רגלה לא דרכה בבית שלה.
לימים סבתי סיפרה לי שהיא חושבת שהיא לא חזרה הביתה כדי לגרום לנו להתרגל לחיים בלעדיה. שההלם לא יהיה גדול כל כך ביום שתלך.
וכמה שאי-אפשר להכין אותך ליום שבו אמא שלך עוזבת אותך - אני חושבת שסבתא שלי צדקה ואימי המופלאה, שתמיד ראתה עשרה צעדים קדימה, עשתה גם בזה עבודה מצויינת.

אני כבר שנים לא גרה בבית אבל שלושת האחים שלי עדיין גרו בו כשהיא חלתה. ובשישי הראשון אחרי השבעה התקשרתי לאחותי בדאגה לראות מה קורה ואם היא מסתדרת. לא קלטתי שכבר חודשים ארוכים היא מתקתקת לבד ארוחות שישי. לא קלטתי שחודשים ארוכים היא מנקה לבד. מקפלת כביסה לבד. לא קלטתי שחודשים ארוכים היא חיה בלי נוכחותה הפיזית של אימי המופלאה. רק אחרי שהיא לא הבינה מה אני כל-כך מתרגשת, אפשר לחשוב, היא כבר לגמרי מתורגלת, רק אז הבנתי שסבתא שלי צדקה. שאמא שלי נעדרה בכוונה מהבית שלה, גם כשיכלה לשוב אליו, לגינה שלה שכל כך אהבה, למיטה שלה, לכורסה שלה בסלון... אבל נמנעה מזה רק כדי שיהיה פחות קשה.
לא. "פחות קשה" זה לא יכל להיות לעולם, אולי היא נמנעה מלשוב לביתה כדי, פשוט, להרגיל אותנו...











לא. "פחות קשה" זה לא יכל להיות לעולם, אולי היא נמנעה מלשוב לביתה כדי, פשוט, להרגיל אותנו...
החומרים הדרושים:
ל3-4 רולדות
600 גרם בצק פילאס תורכי (רצוי של "מעדנות")
500 גרם בשר בקר טחון
3/4 כוס מים
5 בצלים בינוניים
כפית פלפל אנגלי טחון
כפי פלפל ארבע העונות
רבע כפית אגוז מוסקט
חצי כפית מלח
רבע כפית פפריקה
מעט שמן לטיגון
1 ביצה
מעט שומשום לציפוי.
הוראות הכנה:
1. מפשירים את הבצק לפי ההוראות המצויינות על האריזה.
2. מחממים תנור ל180 מעלות.
3. מניחים את הבשר בסיר עם המים ומבשלים על להבה בינונית כחצי שעה, תוך ערבוב מפעם לפעם, עד שהמים מתאדים לגמרי.
4. קוצצים את הבצלים דק ומטגנים אותם בסיר נפרד. כשהם שקופים ויפים מוסיפים את הבשר ומערבבים. מתבלים בכל התבלינים ומערבבים היטב.
5. פותחים את הבצק לחתיכה באורך של 30-40 ס"מ . משטחים 1/3-1/4 מתערובת הבשר על הבצק ומגלגלים לרולדה.
6. מורחים על הרולדה מעט ביצה בעזרת מברשת ומפזרים שומשום.
7. חוזרים על הפעולה עד שהבצק נגמר. ניתן להקפיא את הרולדות עם הביצה והשומשום ולאפות במועד מאוחר יותר.
קשה לי להגיב...
השבמחקאת עושה דבר מופלא וממשיכה להזכיר ולהחיות את אמא שלך,
אני לא מצליחה להבין איך אפשר להמשיך לנשום אחרי דבר כזה.
סליחה אם העצבתי, באמת שקשה לי.
מאחלת חגים שמחים וזכרונות חיוביים יותר,
עינת.
הי עינת, באמת קשה לנשום. שום דבר כבר לעולם לא יהיה אותו דבר, אבל כמו שאמר לי אח בבית החולים בימיה האחרונים, איכשהו, לא מובן איך, אבל איכשהו, מסתדרים...
מחקתודה שכתבת!
האין / החוסר - אני במיוחד מרגישה אותו בחגים ובאירועים משמעותיים. למשל, כשנשרה השן הראשונה של בתי, או כשהיא עלתה השנה לכיתה א.
השבמחקאמא היתה יודעת להעריך את האירועים האלו, אבל לצערי לא זכתה. כבר כמעט שלוש שנים.
כנראה שתמיד נמשיך להתגעגע ולהרגיש את האין הזה. אני מקווה שבפחות כאב.
בטוח שנמשיך. אבל הכאב הארור הזה, מתרגלים אליו, לא..?
מחקאת מכווצ'צ'ת לי את הלב כל פוסט מחדש
השבמחקאני מרגישה שאנחנו בספירה לאחור עד שאתחיל גם אני לכתוב על אמא שלי.
מה אני אגיד, פופו? הלב נשבר :(
מחקמצאתי את הבלוג שלך לפני חודשיים, כחודשיים אחרי שאמי נפטרה מאותה מחלה ארורה.
השבמחקאני מזדהה עמוקות עם הדברים שאת כותבת, ובעיקר עם החיבור ל"אוכל של אמא" - שהיה מאוד מרכזי בחיים המשפחתיים שלנו.
אני קוראת כל פוסט שלך ובוכה במקביל. אני עדיין לא הצלחתי לשבת ולכתוב משפט שלם בלי לנזול ולנטוף.
שבוע שעבר גיסתי שלחה לי תבשיל שעשתה, תבשיל שלמדה מאמי ואני כמעט לא מבשלת (כי בעלי והילדים לא אוכלים ממנו). היה קשה להסביר למה המחווה הזו חנקה את גרוני, וכל ביס היה תזכורת כואבת למה שהיה ואיננו.
הו קרן... איזו צמרמורת עשית לי... אני כל כך מבינה על מה את מדברת... "הכנתי את העוגה של אמא שלך". היש משפט מחייה יותר מזה?
מחקמשתתפת בצערך העמוק...
את עושה עבודה מופלאה! כמעט ואין פוסט שאני לא בוכה כמו ילדה קטנה לאחריו...
השבמחקרולדת השר נראית נפלא ועושה לי חשק להכין אותה למרות שאין לי חיבה גדולה לבשר בד"כ.
אגב, האם את יודעת אם בבצק הפילאס הזה יש מרגרינה?
תודה רבה, מדלן!
מחקלצערי זרקתי את האריזה אז אין לי מושג.. מה שכן, אני בטוחה שחמאה אין בו, כי הוא פרווה...
תשמעי... זה קשה לקריאה, אבל אני כל הזמן מחכה לפוסטים חדשים ממך.
השבמחקאת כותבת מקסים והרולדה נראית מופלאה,
שבת שלום (אין לי אייקון של לב במחשב)
תודה רבה, אפרת יקרה!
מחקשבת שלום!
לא, באמת שאי אפשר לסיים לקרוא אותך בלי להיות על סף דמעות. במינימום. ולרוב הסף הזה נחצה בקלות, אפילו בלי לשים לב.
השבמחקזו פעם ראשונה שאני מגיבה למשהו, למרות שאני קוראת פה כבר הרבה זמן ובעיקר מכינה דברים של אמא שלך.
השבמחקלפני חודשיים חברה טובה שלי נפטרה, והיא השאירה ילדה קטנה מתוקה ומדהימה, ופתאום כל כך קשה לי לקרוא כל פוסט יותר ויותר, בעיקר את אלו שקשורים לחגים...
אני חושבת כמה אני מתגעגעת אליה, ומבינה שזה כלום, זה לא נספר בכלל לעומת כמה הילדה שלה, הגורה הקטנה הזו מתגעגעת.
הי חן, תודה שכתבת לי...
מחקאני לגמרי מבינה על מה את מדברת.
אפילו כתבתי על זה פוסט
http://shovetet.blogspot.co.il/2011/08/blog-post.html
בהתחלה חשבתי שלאף אחד אין זכות להתעצב על לכתה כמו שלי יש, אבל מתישהו פתאום הבנתי, שלא, לא רק עבורי היא היתה משמעותית...
משתתפת מכל הלב בצערך הנורא...
כבר קרוב לחצי שנה שאני קוראת את הבלוג שלך וכל פעם חושבת להגיב ובסוף נמנעת.
השבמחקאני פוחדת שהתגובה שלי תהיה אופטימית מדי או פסימית מדי ורק תקשה עלייך.
למה אופטימית? את שואלת. כי אני יכולה לספר לך שאחרי קרוב ל13 שנים לומדים לחיות עם זה (במקרה שלי, אבא שלי נפטר) ומבינים שכמו שיש ילדים להורים גרושים יש גם ילדים עם הורה אחד.
למה פסימית? כי פתאום מבינים שכבר לא כל כך זוכרים איך הקול שלו היה נשמע ואפילו המגע כשהוא היה נותן לי נשיקה על הלחי נראה כמו זיכרון עמום ובעיקר פתאום את מבינה שעוד שנתיים את עוברת חצי מהחיים שלך בלעדיו.
וזה באמת לא פשוט.
זה באמת לא פשוט... וגם בלי להעביר חצי מחיי בלעדיה אני כבר שוכחת.. זה נורא :(
מחקמשתתפת בצערך..
אוהבת מאוד את הדרך שאת מנציחה את אמא שלך.
השבמחקמזדהה לחלוטין עם החסר..
הי שירן,
השבמחקאוף, כמה דמעות את מצליחה להוציא ממני...
אני שומעת עליך כל כך הרבה מגילי, וכל כך אוהבת את מה שאת כותבת ועושה.
כנראה בוכה מהפחד הנוראי שמתישהו גם יגיע אלי היום הזה.
תודה רבה, מור.
מחקמאחלת מכל הלב שנים רבות רבות רבות ומלאות בריאות :)
וואי יושבת וקוראת עם דמעות בעייניים. מילים מלאות רגש וחוצות מרחק. בריאות, אושר וזכרונות טובים להמשך הדרך!! (ממי שלא הייתה לה בכלל )
השבמחק