ביום בו חזרנו לשיגרה - לזניה מעולה

אימי המופלאה חיכתה לראות שאנחנו חוזרים לשגרה.

קצת לפני שהכל נגמר, כשאימי המופלאה היתה מאושפזת בחדר לבד, בצהריי יום עבודה אחד, קיבלתי טלפון בהול מדודתי. שנאתי לשמוע את הצלצול המיוחד שהקצתי לה בסלולרי שלי. שנאתי אותו כל כך, חששתי ממנו והייתי עונה לה תמיד ב:"מה קרה?" מבוהל.

ובאותו יום, כששאלתי מה קרה, היא אמרה בקול סדוק שמנסה להיות חזק: "לאמא היתה קריסת מערכות. בואי מהר". באתי הכי מהר שיכולתי, הכי מהר שאפשר מתל-אביב לרמב"ם. הגעתי וראיתי עשרות אנשים מתגודדים לייד חדרה. היא היתה בהכרה, ראו שהיא מבינה ומזהה אותנו, אבל גם ראו איך לאט לאט היא דועכת.

כולנו היינו סביבה מלבד אחותי הפפושה, שאותה אי-אפשר היה להשיג. היא בדיוק התגייסה והיתה באמצע סיור בירושלים. בבסיס שלה לא ידעו למי להפנות אותנו והטלפון של החיילת המצטיינת היה סגור, בפקודה.

הרגשתי שאני יוצאת מדעתי. לא יכול להיות שאמא שלי תלך בלי שפפושה תזכה למבט אחרון, לפרידה.

אבל פפושה? היא בסיור. הטלפון כבוי. אנא נסו מאוחר יותר.

בסוף, בדרך לא דרך, הצליחו לאתר אותה והיא הגיעה. מאוחר מדי. אמא שלי עדיין היתה בחיים, אבל עיניה היו עצומות והיא כבר לא הגיבה לכלום.

אכולת ייסורי מצפון (שעוד ילוו אותי אינספור פעמים) שיכנעתי את אחותי שהיא שומעת אותה, ושהיא עדיין פה, והנה, תישארו רק שתיכן לבד, תיפרדי ממנה.

יצאתי החוצה בריצה למחלקת "אשפוז יום", מחלקה מקבילה ששם אימי היתה עושה את הטיפולים הכימותרפיים עד שהרופאים הכריזו "דיי, אין בשביל מה." נפלתי על ספסל המתנה וזעקתי בבכי. איך זה יכול להיות? איך קורה לנו אסון כזה? איך אחותי לא הספיקה? למה דווקא אמא שלי? איך אוכל לגדל ילדים בלעדיה? בבת אחת התפרקתי, בבת אחת הבנתי. זה סופי. היא הולכת.

היה לילה, העייפות היתה חזקה מאיתנו והצוות הרפואי דחק בנו לעזוב כבר את בית החולים. נסענו כל האחים והחתיך לבית של דודתי בחיפה. ברגע שהכל ייגמר, נוכל להגיע תוך כמה דקות לבית החולים.
באפיסת כוחות הלכנו לישון, אבל לא הצלחנו להירדם. בחמש בבוקר צלצול הטלפון הקפיץ אותי. לפני שעניתי הערתי את החתיך, שיתלבש. טסים לרמב"ם. הכל נגמר.

עניתי לדודה שלי ב"מה קרה?" הרגיל, הפעם, עם דמעות בעיניים.

היא ענתה בחיוך: "איפה פפושה? אמא רוצה לראות את פפושה!"

אמא שלי המופלאה... אחת בדור. היא כניראה לא הסכימה לעזוב אותנו בלי להיפרד כראוי מהבת האהובה שלה, מהפפושה שלה... היא ידעה. היא הרגישה. ולא ברור איך- היא הצליחה לגייס כוחות אחרונים ואפילו להצליח לדבר. היא רוצה את פפושה!

"עדי!!!!" צעקתי. "קומו מהר!! אמא התעוררה!!"

רצנו לבית החולים, מפחדים לא להספיק, מפחדים לפספס את ההזדמנות האחרונה שניתנה לנו. המאבטח ההמום ניסה לעכב אותנו בבדיקות תיקים מתישות אבל אנחנו דילגנו מעליו בהיסטריה. אמא שלנו חיה! אמא שלנו חיה והיא רוצה לראות את פפושה.

הגענו לחדר הפרטי ומצאנו אותה שם, מחוייכת כולה. היה זה יום לפני יום ההולדת שלה. היא שאלה איך יכול להיות ששחררו את עדי מהצבא באמצע השבוע ומתוך הבנה ברורה שהיא כבר לא תספיק להיות בת 51, וגם כדי לנסות להדחיק (בשבילנו ובשבילה) החלטנו לנצל את המצב ולומר לה שהיום יום הולדתה. מזל טוב! באנו לחגוג!

אימי המופלאה... 

כפי שניתן לקרוא כאן אימי גילתה שהיא חולה בדיוק ביום הולדתה ה-50. אמא שלי היתה מפיקה בנשמתה. היא רק חיפשה הזדמנויות לחגוג והפכה כל סיבה- לסיבה למסיבה. אך ככל שהתקרב יום הולדתה החמישים (לפני שידענו שהסרטן כבר עמוק עמוק בבטנה) היא הודיעה שוב ושוב: " שלא תארגנו לי שום מסיבות הפתעה ושום חגיגות" היא אהבה להיות זו שמארגנת, לא אהבה שמארגנים לה, לא אהבה שטורחים בשבילה.
ופעם אחת, בזמן המחלה, היא סיפרה לי בשקט שהיא מתכננת לעשות מסיבה ענקית בגיל 51, לכבוד החלמתה...
היא הרגישה שהיות שלא רצתה לחגוג לעצמה יום-הולדת חמישים "אלוהים העניש אותה", אז עכשיו, כשהיא סופסוף תבריא, היא מתכננת לעשות מסיבה ענקית. 
היא לא זכתה לעשות מסיבה ענקית, אבל כשסיפרנו לה, יום לפני יום הולדתה ה-51, שזה בעצם יום הולדתה, היא שאלה מה עם הקליפ, אילו תמונות בחרנו, מה עם הברכות ומה עם הקישוטים... כך, כשרוב גופה לא מתפקד- המפיקה יצאה מתוכה. היא הרי הבטיחה לעצמה חגיגת יום הולדת ואיזו מן חגיגה זו (לפחות אצלינו במשפחה) בלי סרט מושקע, ברכות וקייטרינג מפנק...


בוקר שלם העברנו בנעימים. יש לנו אמא והיא חיה, היא שמחה, היא חזקה. היא תנצח..! נכון..?
לקראת הצהריים היא שוב נחלשה והחלה לדעוך מחדש. לא עזבנו אותה. כל הזמן היינו בבית החולים, יום אחר יום. ביום ההולדת שלה היא צללה לאחת השקיעות שלה... לא מדברת, לא מגיבה.
כך עברו יום ועוד יום ועוד... ויום אחד הודעתי שזהו. חייבים לחזור לשיגרה.
עדי- את חוזרת מחר לצבא.
מעיין חוזרת לעבודה.
אורי חוזר לבית ספר.
אני חוזרת לרמת גן.
סדר צריך שיהיה.
לילה. כל אחד חזר לביתו. מחר נחזור כל אחד למסגרת שלו. כל אחד חזר לביתו מלבד פפושה. הילדה של אמא, שהרגישה. בשתיים בלילה היא העירה את דודה שלי ואמרה שהיא מרגישה לא טוב ושהיא רוצה לרדת לרמב"ם.
הן ירדו יחד, עדי נכנסה לחדר של אמא שלי. סבא וסבתא שלי היו שם. אבא שלי, כמובן, היה שם גם. איש לא דיבר. עדי ליטפה את אמא שלי ופתאום ראתה שאין מכשירים. אמא שלי מנותקת מכל המכשירים שליוו אותה בשבועות האחרונים. זה הסוף.


ובעיר אחרת, רגע לפני שחזרתי לשיגרה, דודה שלי התקשרה. 
כך קרה, שביום בו חזרנו לשיגרה לא חזרנו. ביום בו חזרנו לשיגרה התחלנו בעצם, שיגרה חדשה. שיגרה של חיים בלעדיה.


כזו היא אמא שלי. מפיקה עד הסוף. הפקות יום-הולדת לצד הפקת לכתה מאיתנו: היא לא הלכה עד שלא נפרדה מכל הילדים שלה והיא כן הלכה רק כשהיתה בטוחה שאנחנו נסתדר. שגם כשהיא לא תהיה פה, לא נצלול לתהומות שחורים, אלא נמשיך בשיגרה.
ברגע שראתה שאפשר- היא הלכה לה.
סליחה שעיכבנו אותך כל כך הרבה ימים, אמא יקרה שלי...
לו הייתי יודעת שרק בגלל זה את מחכה הייתי חוסכת לך ימים ארוכים של סבל וכאבים.
סליחה.


לזניה חלבית מצויינת 
אנקדוטה קטנה לפני המתכון-
את המתכון הזה אמא שלי הכינה לראשונה לפני המון המון שנים, כשבשמנת מתוקה השתמשו רק להכנת עוגות וקינוחים (לפחות אצלינו בבית) וכשהיא הכינה את הרוטב היא הודיעה לי שאסור לי לספר לאף אחד שיש שמנת מתוקה בלזנייה, כי אחרת אף אחד לא יטעם ממנה. בקושי רב החזקתי את הסוד הזה במשך הארוחה וברגע שאבא שלי הכריז "טעים מאוד!" מייד זה יצא ממני: "יש שם שמנת מתוקה!!"
עברו הרבה שנים, שמנת מתוקה היא כבר מזמן לא רק קצפת, אבל לעולם כשאכין את הלזניה הזו, אזכר באימי המופלאה ובסוד, שהצלחתי לנצור בליבי בקושי 15 דקות...

החומרים הדרושים לתבנית 20X30:

2      בצלים גדולים 

3      שיני שום כתוש (רצוי ישראלי, אפשר לראות פה בתמונות למה הכוונה)
2      סלסילות פטריות טריות- חתוכות לקוביות גדולות
6      עגבניות בשלות, מקולפות.

1      קופסא קטנה של רסק עגבניות

250 מ"ל שמנת מתוקה לבישול (קופסא אחת)

1/2  קופסת עלי לזניה
        צרור עלי בזיליקום ו/או מעט אורגנו
        מלח ופלפל שחור
        מעט גבינה צהובה/פרמזן לפיזור (אפשר גם הרבה ;-))

          

הוראות הכנה:

1.    מטגנים בסיר עמוק בצַל עד שהוא שקוף, "נמס" ויפה. מוסיפים את השום הכתוש.

2.    חותכים את העגבניות המקולפות לקוביות קטנות מאוד (אפשר לרסק בפומפייה/מג'ימיקס) ומוסיפים אותן לסיר. כשהרוטב מצטמצם מעט, מוסיפים רסק עגבניות.

3.     מוסיפים תבלינים (מלח, פלפל, בזיליקום ובכלל, מה שאוהבים) ונותנים לרוטב להתבשל ולהצטמצם קצת.

4.     כשהרוטב מבעבע מוסיפים את השמנת. מביאים אותה לסף רתיחה ולא יותר, מסירים מהאש.

5.     בתבנית מסדרים שורת עלי לזניה, עליהם מורחים שכבה אחידה של רוטב. מסדרים שורת עלים נוספת- שוב רוטב ושורה אחרונה- ורוטב. מעל כל הדרמה מפזרים גבינה.

6.     אופים בתנור שחומם מראש ל180 מעלות בערך חצי שעה, עד שהעלים רכים והלזניה מוכנה!

שידרוגים ושכלולים למיטיבי לכת:

1.    הפעם שידרוגים לעצלנים: אם אין כוח להתעסק עם עגבניות טריות, אפשר בכיף עגבניות מקופסת שימורים (כן, אני שונאת קופסאות שימורים, אבל בעגבניות הם בסדר!)
פטריות, לעומת זאת, לעולם אל תיקחו מקופסת שימורים... טעמן הדוחה דומה לטעמו של פלסטיק מרוכך.

עלי לזניה

מטגנים בצל ושום עד שהבצל שקוף ומהמם 

(פה הוא עדיין לא שקוף, צריך ממש לתת לו להימס)

חותכים פטריות

מוסיפים אותן לסיר

ומחכים עד שהן משנות את צבען וטעימות להפליא

חותכים עגבניות

ומוסיפים אותן לסיר

מחכים קצת שהרוטב יצטמצם

מוסיפים שמנת

מסדרים עלי לזניה בתבנית

מעליהן שופכים את הרוטב ומסדרים שכבה נוספת של עלים

מפזרים מעל פרמזן/גבינה צהובה

ולתנור!