יום שלישי, 5 במרץ 2013

פטיפור כשר לפסח של קוקוס נימוח ומוס שוקולד לבן מענג - אזכרה שלישית לאימי המופלאה

שלוש שנים בדיוק עברו מאז שאימי המופלאה הלכה לה. שלוש שנים עברו והעולם שותק. כאילו אין פה מגיפה שצריך למגר. עוד ועוד אימהות צעירות ממשיכות לחלות ומנסות להילחם בסרטן הארור עד שהוא מכריע אותן -
וכולם מסתובבים ברחובות כאילו כלום.

27 שנים נפלאות היו לי עם אמא שלי. 27 שנים של פרגון בלתי פוסק. גאווה אימהית שלעולם כבר לא אזכה לה. של אהבה בלי גבול. של ריבים מטורפים והשלמות קסומות אחרי עשר דקות. 
עשרים ושבע שנים.
רק עשרים ושבע שנים.

"ואם היו אומרים לך, 'תחזירי את הגלגל לאחור וקחי לך במקומה אמא רגילה. אמא רגילה, כמו של כולם, אבל כזו שתישאר איתך לכל החיים. היית לוקחת?'"
בחיים לא.

עשרים ושבע שנים.
זה כל כך מעט במונחים של אמא ובת בכורה.
אבל את העוצמה שהיתה בקשר שלנו אי-אפשר לכמת במילים.
לא הייתי מחליפה את 27 השנים הללו באף אמא רגילה. עדיף לי קצר נורא ועם סוף קשה נורא, אבל עם אינספור זכרונות נפלאים להתרפק עליהם.


היתה לי אמא סוחפת. היתה לי אמא מופלאה. כזו שהייתי יכולה לדבר איתה חצי שעה ואחרי עשר דקות להתקשר שוב רק כדי להעביר את הזמן עד שהאוטובוס מגיע, אבל היו לנו נושאי שיחה לעוד שעה שלמה.
היתה לי אמא שהיתה הכל בשבילי.
שעשתה הכל בשבילי.
אמא של פעם בחיים.

מכינים בסיס קוקוס מחמאה, שמנת, חלב, סוכר וכמובן - קוקוס!
לוויות של אימהות מוציאות אותי מאיפוס. כבר כתבתי את זה פעם. אבל גם חתונות נעשו לי קשות נורא.
פעם אהבתי חתונות. הייתי מתחבקת עם החתיך בחופות ובוכה מהתרגשות.
גם היום אני מתחבקת עם החתיך ובוכה בחופות. לא מהתרגשות. היום אני בוכה מקנאה. 
כמה הייתי נותנת כדי שתעמדי שם איתי.

אז היינו בחתונה. היתה שמחה. ועוד שמחה. וצחוק מתגלגל. והתרגשות... היה כיף. 
עד שהגיע המשפט שריסק אותי.
"איך תמיד אימהות לובשות שמלות צבעוניות בחתונות של הילדים שלהן!"
כולם צחקו ואני קרסתי.
אימהות תמיד לובשות שמלות צבעוניות בחתונות של הילדים שלהן?
לא.
לא תמיד, לא שמלות, לא צבעוניות ולא בחתונות של הילדים שלהן.

כשאני התחתנתי זה היה חודשיים אחרי שעל אמא שלי שמו תכריכים. חודשיים. 
רק חודשיים.

משטחים את תערובת הקוקוס בתבנית
כמה חודשים לפני-כן עוד התחננתי בפניה שתחזור לאכול. שתתחיל להתחזק לקראת החתונה שלי, כי אני רוצה לראות אותה רוקדת.
רוקדת!
מי היה מאמין שיום אחד זה יהיה החלום הכי גדול שלי.
אמא רוקדת בחתונה של הבת שלה. יש משהו יותר מובן מאליו מזה?

הימים עברו. המצב של אימי המופלאה הידרדר והחלומות שלי הפכו פשוטים יותר ויותר.
הלוואי שהיא רק תוכל לעמוד לצידי בחופה.
הלוואי שהיא רק תוכל לשכב מול רחבת הריקודים.
הלוואי שהיא רק תזכה לראות אותי בשמלת כלה.
הלוואי שהיא רק תישאר בחיים.
הלוואי שהיא מרגישה איכשהו שבאנו לבקר אותה, שעתיים לפני שאנחנו מתחתנים.

לאחר שהתקרר והתקשה, קורצים מהבסיס עיגולים מושלמים בעזרת קורצן
"אני מאוד חולה, פפושה שלי" היא אמרה יום אחד.
מאוד חולה? אמא שלי? אבל היא ניראית מעולה. שעה לאחר-מכן כבר חזרתי להדחיק.
היא חולה, לא מאוד, והיא תבריא.

מניחים את עיגול הקוקוס בצלחת הגשה
שנה.
שנה נתתי לה להחלים.
היתה הצעת נישואים ואני החלטתי ששנה זה מספיק זמן בשביל להחלים מסרטן.
ודוד שלי, שידע מה הולך לקרות, ניסה לשכנע אותי להקדים. 
"מה רע בנובמבר? למה לחכות עד מאי?"
זה הרגיז אותי. מה להקדים, מה? אתה לא מבין שאני לא רוצה שהיא תהיה חולה בחתונה שלנו?
ובסוף היא באמת (כבר) לא היתה חולה בחתונה.

נתנו לה חצי שנה, מסתבר.
שנה היא החזיקה.
קיבלה את גזירת המוות ביום הולדתה החמישים ולא יכלה עוד לסרטן הארור קצת אחרי שהיינו אמורים לחגוג לה יום-הולדת 51.
היום האזכרה שלך, אמא. אתמול היינו אמורים לחגוג לך יום-הולדת 54.
מניחים מעל בסיס הקוקוס את מוס השוקולד הלבן והצחור
שלוש שנים עברו מאז.
מי היה מאמין.
שלוש שנים שהיא חסרה לי נורא. כל יום. כל רגע.
השנה, יותר פעמים מאי פעם, הרמתי את הטלפון כדי להתקשר אליה.
כל פעם אני חושבת שהאינסטינקט הזה אבד לי, וכל פעם הוא מכה בי מחדש בלי רחמים.
-שכחת שיש לך אמא?
-שכחת שהיתה לך אחת?
-היא בחיים לא היתה שוכחת אותך.
בחיים.

מתגעגעת אלייך בכל ליבי, אמא שלי.
מתגעגעת אלייך וחושבת עלייך בלי סוף.
אני שונאת קוקוס. זה לא טעים, בשום צורה.
אבל פתאום היתה הצעה ממנטקה. שיתוף פעולה בין כמה בלוגים שמרכיבים קינוחים מקוקוס, רצוי שיהיו כשרים לפסח, כי זה ממש אוטוטו. בהתחלה סירבתי בנימוס.
קוקוס?! אמרתי כבר שהקינוח שלי בא עם שוקולד. לא עם פירות.
אבל איכשהו בסוף החלטתי ללכת על זה. הרכבתי פטיפור קטן וחינני של בסיס קוקוס מענג, מעליו מוס שוקולד לבן ומעל רוטב תותים חמצמץ ותותים טריים. 
ובעודי כותבת את הפוסט, פתאום הבליח בי עוד זיכרון ישן של סבא שלי חותך לאמא שלי (המופלאה, בטח שהמופלאה), קוקוס טרי.
פתאום נזכרתי שאמא שלי דווקא אהבה קוקוס.
דברים קורים עם סיבה, לא?
לא סתם הכנתי את קינוח הקוקוס הזה, (חרף העובדה שאני לא אוכלת קוקוס) ולא סתם הוא עולה בדיוק ביום האזכרה שלה.
הלוואי שהיית פה לטעום.
הלוואי שהיית.
מזליפים מעט רוטב תותים מעל המוס ומעטרים בשני חצאי תות שדה טריים

פטיפור קוקוס ומוס שוקולד לבן. טעים ואפילו כשר לפסח!

 פטיפור קוקוס ומוס שוקולד לבן כשר לפסח
 החומרים הדרושים:  לכשמונה פטיפורים

לבסיס הקוקוס:
200    גרם חמאה
100    מ"ל שמנת מתוקה
50      מ"ל חלב
250    גרם סוכר
200    גרם קוקוס טחון וקלוי (מומלץ לקלות לבד, סמוך להכנה).
למוס שוקולד לבן:
250   גרם שוקולד לבן
3       גרם ג'לטין
18     מ"ל מים קרים (מהמקרר!)
250   מ"ל שמנת מתוקה
לרוטב התותים:
100    גרם תותים טריים - לרוטב
200    גרם תותים טריים - לקישוט

הוראות הכנה:
1.        מכינים את בסיס הקוקוס: בקלחת על אש קטנה מערבבים את כל חומרי התערובת מלבד הקוקוס. כשהחמאה והסוכר נמסים והתערובת מגיעה לסף רתיחה - מוסיפים את הקוקוס ומערבבים.
2.        משטחים בתבנית מצופה בנייר אפייה. מיישרים היטב כך שהבסיס יהיה אחיד ככל האפשר. מעבירים למקרר למשך הלילה.
3.        מכינים את מוס השוקולד הלבן: בקערה קטנה משרים ג'לטין במים קרים: שמים את המים בקערה, מוסיפים את הג'לטין ומניחים במקרר לעשרים דקות לפחות.
4.        לאחר עשרים דקות (לפחות), ממיסים את השוקולד הלבן ובמקביל מקציפים את השמנת לקצפת רכה ("גבעות רכות").
5.        ממיסים את הג'לטין במיקרו בפולסים של חמש שניות כל אחד ולא יותר מ15 שניות סך הכל.
6.        שופכים למרכז השמנת המוקצפת את השוקולד הלבן, מוסיפים את הג'לטין וטורפים מייד ובמהירות. התערובת עלולה להתקשות אם לא עושים את הפעולה מהר.
7.        יוצקים את תערובת השוקולד הלבן לתבניות סיליקון שמתאימות בקוטרן לקוטר שממנו אתם רוצים לקרוץ את בסיס הקוקוס. במידה ואין לכם תבניות סיליקון -  מרפדים תבנית בניילון נצמד ושופכים את המוס לתוכה. מקפיאים לפחות 10 שעות.
8.        לאחר שהמוס קפא והקוקוס התקשה: קורצים עיגולים מושלמים (באמצעות קורצן) מבסיס הקוקוס ומניחים בצלחת הגשה. מחלצים מתבניות הסיליקון את המוס, או קורצים מאותו קורצן עגול עיגולי מוס שוקולד לבן. מניחים את המוס על בסיס הקוקוס. מעבירים למקרר לחצי שעה-שעה להתרככות.
9.        מכינים את רוטב התותים: מנקים היטב את התותים לרוטב ומעבדים במעבד מזון. אם רוצים, אפשר להוסיף כף אבקת סוכר. חותכים את התותים להגשה לחצאים.
10.      הרכבה סופית: מזליפים מעט מרוטב התותים על המוס, מעטרים בשני חצאי תותים (או יותר, כמה שיפה לכם בעין) ומגישים.

17 תגובות:

  1. אנונימי05 מרץ, 2013

    היי,
    לא פעם אחת הגבתי כאן. כבר כתבתי שהסיפור של המחלה מאוד דומה אצל שתי האמאות שלנו, שהזמן שהדברים קרו דיי חופף. כבר כתבתי שאת כותבת מאוד יפה. כבר כתבתי שאני מזדהה עם התחושות שאת מתארת כאן בכל פוסט, עם רגעי העצב "שתוקפים" דווקא ברגעים השמחים. כבר כתבתי שנראה שבאמת הייתה לך אמא נפלאה ונהדרת ושהייתן יחד מעט מאוד זמן.... ולא הספקתן לחוות ולעשות עוד מלא דברים !
    ובכל זאת, כל פעם אני מוצאת את עצמי מחכה לראות מה תעלי הפעם ואם תצליחי לגעת בי ולרגש, כי הרי כבר לא נשארו כמעט זכרונות.... וכל פעם אני מופתעת מחדש מהעוצמות של הרגשות, מאופי הקשר בינכן, מיכולת הכתיבה והתיאור שלך שמחיים את הדברים גם אצל אנשים שלא מכירים בכלל.
    ובכל זאת.... הייתי חייבת להגיב כאן שוב ! לכתוב לך, שאת מדהימה ומוכשרת ושאני מאחלת לך הרבה כוחות להתמודדות בהמשך, כי הזמן אולי מכהה מעט את הזכרונות אבל לא את הגעגועים הבלתי פוסקים האלו....
    יישר כוח !!!!

    השבמחק
  2. אנונימי05 מרץ, 2013

    היי,
    לא פעם אחת הגבתי כאן. כבר כתבתי שהסיפור של המחלה מאוד דומה אצל שתי האמאות שלנו, שהזמן שהדברים קרו דיי חופף. כבר כתבתי שאת כותבת מאוד יפה. כבר כתבתי שאני מזדהה עם התחושות שאת מתארת כאן בכל פוסט, עם רגעי העצב "שתוקפים" דווקא ברגעים השמחים. כבר כתבתי שנראה שבאמת הייתה לך אמא נפלאה ונהדרת ושהייתן יחד מעט מאוד זמן.... ולא הספקתן לחוות ולעשות עוד מלא דברים !
    ובכל זאת, כל פעם אני מוצאת את עצמי מחכה לראות מה תעלי הפעם ואם תצליחי לגעת בי ולרגש, כי הרי כבר לא נשארו כמעט זכרונות.... וכל פעם אני מופתעת מחדש מהעוצמות של הרגשות, מאופי הקשר בינכן, מיכולת הכתיבה והתיאור שלך שמחיים את הדברים גם אצל אנשים שלא מכירים בכלל.
    ובכל זאת.... הייתי חייבת להגיב כאן שוב ! לכתוב לך, שאת מדהימה ומוכשרת ושאני מאחלת לך הרבה כוחות להתמודדות בהמשך, כי הזמן אולי מכהה מעט את הזכרונות אבל לא את הגעגועים הבלתי פוסקים האלו....
    יישר כוח !!!!

    השבמחק
  3. וואו, אני שמחה שבחרת להשתתף בפרוייקט, הפוסט שלך מרגש וגרם לי להזיל דמעה. רציתי לאכול את הפטיפור שלך דרך המסך, והוא בהחלט הולך להיכנס לרשימת הקינוחים שאנסה להכין בפסח.

    השבמחק
  4. הי, הפוסט שלך כרגיל מרגש ואני שוב מוצאת את עצמי בוכה מול המחשב.. אבא שלי היה איתי רק 15 שנה ואני עדיין מאוד מתגעגעת. אני למדתי להסתדר בלעדיו ביום-יום, אבל הוא תמיד חסר לי באירועים המשמעותיים בחיים וזה אף פעם לא ישתנה. תהיי חזקה ותמשיכי בפרויקט הנהדר שלך!

    השבמחק
  5. טוב, אז כל מה שאמרתי לך במייל - על הכתיבה, על הפוסט הספציפי, על הבלוג כולו, על המתכון הספציפי, על כל המתכונים - אז על הכל אני חוזרת. שוב. הכל. מכל הלב. איזה כיף שברגע האחרון החלטת והספקת להשתתף.

    השבמחק
  6. אוי, הלוואי שהיא הייתה. כתבת כל כך יפה והרסת אותי לגמרי.
    חיבוק ענק ואיחולי שמחות גדולות שימהלו קצת את הצער וההחמצה.

    השבמחק
  7. יקירתי!!!
    לבי איתך, כואב ופצוע..
    בעוד שבוע תהיה האזכרה שלנו, לאמא שלי, עברו 6 שנים- כ"כ הרבה זמן, וכ"כ קצת..
    את היית בת 27 ואני היום בת 27.
    אמא שלי לא היתה חולה בחתונה שלי, היא היתה בריאה- כי בדיוק הבריאה מסרטן, והחתונה שלנו היתה הפוגה קצרה וקסומה, הפוגה שבכל הזדמנות- במסיבת האירוסין שלנו, ואחרי החתונה- היא אמרה לכולם- עברנו משהו ויצאנו מחוזקים, וכיף להיות אחרי מחלה כזו וכו'.
    אבל 8 חושים אחרי שהתחתנו חזרה המחלה ובגדול...

    למרות הקושי הענק, לגמרי מזדהה איתך כשענית שעדיף אמא מלכה לזמן מוגבל מאשר אמא "בינונית" לכל החיים.

    אמא שלי היתה מלכה, גדולה מהחיים, ומהווה לי בכל יום ובכל שעה השראה לחייים מלאים, טובים ומספקים.

    מחבקת על גבי הרשת, ומאחלת לך שתמשיכי להרים לאמא שלך טלפון גם בעוד הרבה שנים..לא משנה כמה זמן עובר היא כל רגע איתי במחשבות,בהחלטות, במעשים.

    תם

    השבמחק
  8. אנונימי06 מרץ, 2013

    כל פוסט שלך נוגע בי עמוק בבטן. ובלב. ביום שישי האחרון היתה מלאו שנתיים ללכתה של אימי. חיבוק גדול . ע.ג.

    השבמחק
  9. נפלאה כרגיל, גם בטקסט וגם במתכון 3>

    השבמחק
  10. בכיתי בדמעות והתענגתי על התמונות.

    השבמחק
  11. אחד הפוסטים הכי מטלטלים ומרגשים שלך,
    ואיך את משלבת את הכל עם תמונות יפהפיות,
    זה שובר את הלב.
    והתמונות באמת מקסימות ומגרות מאד
    שולחת לך אהבה-

    השבמחק
  12. בכיתי

    השבמחק
  13. כל כך עצוב...
    מצטערת שאני כרגע לא יכולה להגיב לגבי הקינוח..
    פשוט הדמעות טישטשו לי את המסך.

    רק חיבוק!

    השבמחק
  14. קרעת את ליבי והקינוח לא הצליח להמתיק את הכיווץ הזה בלב.
    שולחת לך חיבוק גדול. הצילומים משגעים!
    סיגל

    השבמחק
  15. אנונימי06 מאי, 2013

    נחמה יקרה, זו הפעם הראשונה שאני קוראת פוסט שלך,
    כתבת מרגש וכל כך חי ואמיתי וגרמת לי, כמו לכולם, להתחיל לבכות.
    אמא שלי אמנם עמדה לצידי בחתונתי, אך קיבלה את מתנת הסרטן לרגל לידת בתי הבכורה ונוצר מצב בו היא אמורה להיכנס לחדר ניתוח ואני אמורה להיכנס לחדר לידה, וכל כך פחדתי, פחדתי ללדת ופחדתי שיקרה לה משהו כשאני לא שם לצידה.
    במהלך כל ההריון שהיה קשה ובסיכון חשבתי מה אם..., מה אם יקרה משהו לעובר, מה אם יקרה משהו לאמא שלי,
    את כותבת יפהפה ומצלמת ואופה מדהים, אני בהחלט נשארת כאן לקרוא את כתבייך,
    מאחלת לך שלווה ושקט נפשי, ושתוכלי להמשיך ליצור ולהחיות את הזכרונות.

    השבמחק
  16. אנונימי28 יוני, 2013

    אין מה להוסיף על כל מה שנאמר כאן.. את מדהימה ומרגשת! בכל פעם שאני קוראת פוסט שלך המסך מטשטש, האותיות נעלמות.. את מיוחדת!! תמשיכי להנציח את הזכרון של אימך!!
    סורי על האיחור,פשוט חיפשתי מתכון לשוקולד לבן ואני רואה שכתבת כאן 250 גרם שוקןלד לבן. אני יודעת שיש שני סוגים, הלבן הצחור הוא מאד מתוק והוא לפעמים קצת הורס, ויש את הסוג השני שהוא בצבע בז' והטעם שלו נורמלי יותר.. באיזה שוקולד לבן את משתמשת?

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה רבה לך!
      אני משתמשת בשוקולד לבן של קליבו (ממש לא לבן צחור) ובאין ציפור שיר, גם שוקולד פרה לבן ייחשב כזמיר :)
      תהני ושוב תודה!

      מחק

זה אולי נראה מסובך לכתוב תגובה- אבל זה לא :-)
ביחרו לעצמכם שם או הגדירו "אנונימי", כתבו תגובה, ליחצו על "פרסם הערה" והקישו את צירוף האותיות שיינתן לכם. זהו! התגובה נשלחה :-)