יום שלישי, 1 באוקטובר 2013

כבד קצוץ / ממרח כבד - חסרונה המורגש להחריד של אימי

ממש בקרוב החתיך ואני נחגוג עשור יחד.
עשר שנים... זה כל-כך הרבה זמן! למעשה, שליש מהחיים שלנו אנחנו יחד...! :)
בעשר השנים הללו הספקנו לגור בשלוש דירות. הראשונה היתה בעמק הירוק תמיד, בבית הכי שווה שהיה לנו אי-פעם, בקיבוץ, עם גינה גדולה וחדרים ענקיים. המטבח, לעומתם, היה פצפון וכמעט בלי שיש או מקום ראוי לחתוך בו אפילו סלט (זכר לימים שבהם חדר-האוכל בקיבוץ פעל כמו שצריך). לספה החדשה שקנינו אז לקח בערך שלושה חודשים להישלח אלינו, מה שלא הותיר לנו כל ברירה אלא לשבת בסלון על מזרן. החתיך צחק אז שאנחנו מתנהגים כמו אבלים. הוא לא ידע שחמש שנים לאחר-מכן באמת נשב בסלון על מזרנים, הפעם מהסיבות הנכונות. 

יום שבת, 31 באוגוסט 2013

עוגת גבינה אפויה / טורט גבינה - "אל תדאגי, הכל יהיה בסדר"

עוגת גבינה אפויה של טובה רון
כשהדחקתי עדיין לא הבנתי שאני מדחיקה. אמא שלי חולה והיא עומדת לנצח. במשך שנה שלמה הייתי משוכנעת בזה, ובמשך שנה שלמה לא נתתי למציאות להפריע לי.
עד המחלה הייתי האדם הפסימי ביותר עלי אדמות. לכאורה אני לא נראית פסימית. אני בחורה שמחה, באופן כללי. אבל כל עוד עננה שחורה מרחפת, או עומדת לרחף מעלי - אני משוכנעת שהכל הולך להיות רע מאוד. 
כשהתחילו לאימי המופלאה כאבי הבטן הבלתי נסבלים הייתי סטודנטית ופרנסתי את עצמי בזכות עסק קטן ליצירה בזכוכית. רוב הזמן מכרתי את עבודות הזכוכית שלי בEbay, אבל אחת לשנה היה יריד אמנים במקום בו גדלתי ואז הייתי מעמיסה את שלל הזכוכיות שלי לכיוון העמק, למכירה השנתית. אימי המופלאה היתה יושבת איתי, היינו מרכלות בלי סוף ומוכרות מעת לעת.
הפעם האחרונה שזכיתי לזה היתה כשהיא בדיוק גילתה שמשהו רע נורא עומד לקרות, ואני רק הרגשתי את שאריות תחושותיה באויר. היא ישבה מולי עם חברת ילדות שלה, הן לא הפסיקו להתלחש ביניהן וזה הוציא אותי מדעתי. אמא שלי לא הסתירה ממני כלום. שום דבר. היא היתה מספרת לי הכל ומתייעצת איתי בהכל, ופתאום, לנגד עיני, היא מתלחשת. מסתירה.

יום שישי, 24 במאי 2013

שקשוקה תרד - הטיפול הראשון



השבוע שוב נשבר לי הלב.
כל פעם שאני שומעת על אמא שמפסידה לסרטן הארור, אני מתרסקת. אני נזכרת ברגעים חשוכים שאני כל-כך משתדלת להדחיק, ומתמלאת רחמים על היתומים "החדשים".
השבוע זו היתה פינצ'י מור. התעוררתי בבוקר וגיליתי שהיא נפטרה. סרטן מעי ארור, כמו זה שהיה לאימי המופלאה.
ראיתי ראיון עם הבת שלה ולא הצלחתי לעצור את הדמעות.
זה לא פייר לאבד אמא.
זה פשוט לא פייר.

כשאמרתי פעם את המשפט הזה לאישה שאהבתי, היא אמרה: "מה זה 'לא פייר'? ככה זה".
כן, ככה זה. ככה זה כשיש לך אמא. יש דברים שקל להגיד.

יום שני, 13 במאי 2013

קינוחים למסיבות - על חתונות, שבועות ומה שביניהן.


בשעה טובה ומוצלחת אחותי הקטנה התחתנה!
בשבועות האחרונים (ויש שיאמרו - בחודשים האחרונים...) התעסקתי בעיקר בחתונתה המהוללת.
לפני חודשיים בערך החלטתי שכדי להימנע ממצב מביך להחריד, בו אני לובשת בחתונה של אחותי הקטנה שמלה הזהה לזו שלובשת סתם אורחת, אין לי ברירה אלא לתפור שמלה לעצמי.
דבר אחד היה ברור - השמלה תהיה אדומה.
דבר נוסף היה ברור - היא תהיה חתוכה במותן, בהשראת מד מן ושנות השישים העליזות.
מעבר לזה לא ידעתי דבר. 
באשר לצבע, הרי שאדום, (כמו גם צהוב וכחול...) הוא צבע שנוא על החתיך (אוהד מכבי חיפה וירוק בנשמתו), והוא התנגד נחרצות, אבל אני התעקשתי. 
א-ד-ו-מ-ה. ככה אני רוצה אותה.
לילות שלמים ישבתי וניסיתי לפצח גיזרה. לא מבורדה ולא משום גיזרה קיימת. שוב, במסגרת החשש לגלות את אותה שמלה על מוזמנת-חתונה מקרית, החלטתי לבנות גיזרה מאפס (מה שנקרא "תדמיתנות" בשפה המקצועית). מהון להון, מצאתי את עצמי נאבקת בסרגל אריסטו וסרגל עקלתון ומנסה להבין איך, לכל הרוחות, יוצרים גיזרה של חצאית מתנפנפת (ושגיאה רדפה שגיאה... מי שמבין בתדמיתנות ודאי יראה פה את השגיאה האיומה שכמעט ועלתה לי ביוקר, אלמלא עליתי עליה בזמן...)

יום שלישי, 5 במרץ 2013

פטיפור כשר לפסח של קוקוס נימוח ומוס שוקולד לבן מענג - אזכרה שלישית לאימי המופלאה

שלוש שנים בדיוק עברו מאז שאימי המופלאה הלכה לה. שלוש שנים עברו והעולם שותק. כאילו אין פה מגיפה שצריך למגר. עוד ועוד אימהות צעירות ממשיכות לחלות ומנסות להילחם בסרטן הארור עד שהוא מכריע אותן -
וכולם מסתובבים ברחובות כאילו כלום.

27 שנים נפלאות היו לי עם אמא שלי. 27 שנים של פרגון בלתי פוסק. גאווה אימהית שלעולם כבר לא אזכה לה. של אהבה בלי גבול. של ריבים מטורפים והשלמות קסומות אחרי עשר דקות. 
עשרים ושבע שנים.
רק עשרים ושבע שנים.

"ואם היו אומרים לך, 'תחזירי את הגלגל לאחור וקחי לך במקומה אמא רגילה. אמא רגילה, כמו של כולם, אבל כזו שתישאר איתך לכל החיים. היית לוקחת?'"
בחיים לא.

עשרים ושבע שנים.
זה כל כך מעט במונחים של אמא ובת בכורה.
אבל את העוצמה שהיתה בקשר שלנו אי-אפשר לכמת במילים.
לא הייתי מחליפה את 27 השנים הללו באף אמא רגילה. עדיף לי קצר נורא ועם סוף קשה נורא, אבל עם אינספור זכרונות נפלאים להתרפק עליהם.

יום שבת, 23 בפברואר 2013

פרלינים קלים להכנה - איך מטמפררים שוקולד בשיטה הכי פשוטה בעולם - משלוחי מנות לפורים וזכרונות מחוייכים מהאזכרה השניה של אימי המופלאה


ב11 בפברואר הייתי אמורה לחגוג יום-הולדת שנתיים לבלוג.

תכננתי לעשות משהו נחמד, בלוג קנדי שווה, הפתעות, עניינים... אבל הפברואר הזה, שמקרב אותי בצעדי ענק לאזכרה (השלישית, מי היה מאמין...) של אימי המופלאה מוציא ממני כל חשק לחגוג.

שנה שעברה, באזכרה השניה, מאוד רציתי לעשות משהו שאולי יצליח להוציא את סבתא שלי מבית הקברות עם חיוך. התלבטתי הרבה זמן מה אפשר לעשות, אם בכלל, ובסוף, אחרי שקיבלתי אישור מדניאלה לונדון דקל, החלטתי לעשות קומיקס עם אנקדוטות מחייה. זכרונות פשוטים מחיים שלמים, שפשוט צריכים משהו שיחייה אותם.