שינויים

המון זמן עבר מאז שפרסמתי את הפוסט האחרון והרבה דברים קרו לי מאז.  אחד מהם היה שיום אחד קמתי בבוקר וגיליתי שאני בת שלושים.
לפני המון המון שנים, אמא של נירצו אמרה לי שיום אחד היא קמה בבוקר וגילתה שהיא בת ארבעים. להיות בת ארבעים לא הפחיד אותי, מה שכן, רעדתי מהמחשבה שאהיה בת ארבעים ובליבי תהיה תחושת החמצה. זו הסיבה, אגב, שהלכתי ללמוד קולנוע. שלא אקום יום אחד, אגלה שאני בת ארבעים ושלא ניסיתי להגשים את החלום.

בכל אופן, מאז שאמא של נירצו אמרה את המשפט הזה, אני חווה ימי-הולדת ברגשות מעורבים: מצד אחד - זה כיף. מצד שני, אלוהים אדירים, זה עוד שניה נגמר...
וכך, ביום הולדתי ה-20 אימצתי לי הרגל שנמשך כבר עשור:
כמה ימים לפני כל יום-הולדת, אני עושה לעצמי רשימה של דברים שהספקתי לעשות השנה ומציבה לעצמי יעדים לשנה הבאה.
השנה, כמה שבועות לפני שנהייתי בת שלושים, עשיתי עם עצמי חשבון נפש ארוך שפתח לי את העיניים וגרם לי להבין שכבר תקופה ארוכה מאוד שאני מתוסכלת מכמה דברים מהותיים בחיי. אז החלטתי לשנות אותם ולמעשה, לשנות את חיי ממתכונתם הנוכחית. ואכן החלטות חשובות וגדולות התקבלו ודברים מהותיים השתנו.

נו ומה אתם חושבים שקרה מייד לאחר מכן? השתוקקתי להתקשר לאמא שלי. היא עדיין בחיוג המקוצר.2 Send. כל כך רציתי לספר לה, לחלוק איתה את כל הפרטים ובעיקר לשמוע אותה אומרת לי משפט אחד.
משפט אחד שכבר שנתיים וחצי איש לא אמר לי.

אבל... כרגיל, לא היה למי להתקשר ולא היתה מי שתגיד את מה שכמהתי לשמוע.

אז עשיתי את מה שאני תמיד עושה והלכתי לחתיך. והוא, למרות שכבר שמע את כל הפרטים שוב ושוב ושוב, ולמרות שהיה שותף מלא לכל הלבטים ולכל המחשבות, ישב והקשיב. שוב. וכשסיימתי לנאום, הנחתי עליו את הראש, והוא-

 אמר את המשפט.

בלי שידע כמה רציתי לשמוע אותו, בלי שידע שהוא אומר לי משפט כל-כך מזוקק שטומן בחובו עולם ומלואו:

"אני כל כך גאה בך!"

חמש מילים. 

חמש מילים שהן תמצית הגעגוע שלי.

כמה אהבתי שאמא שלי היתה אומרת לי שהיא כל-כך גאה בי. כמה אהבתי לעשות דברים שידעתי שיגרמו לה לומר שהיא גאה בי. וכמה היה לי ברור שהיא היתה גאה בי לו היתה פה עכשיו.

כמה המשפט הזה חסר לי בשנתיים וחצי האחרונות...

כמו שכבר ציטטתי פעם, מאז שאימי המופלאה נפטרה - עצבות מהלה כל שמחה ששמחתי.

כל פעם שקורה לי משהו נפלא - אני לא מצליחה באמת לשמוח.

אושר אמיתי, שהיה חלק בלתי נפרד מחיי עד שהיא נפטרה, לעולם כבר לא ישוב להיות אותו דבר. ולעולם - בשמחות הגדולות והקטנות שלי, ברגעי האושר, הגאווה והנחת, תמיד יהיה  ברקע ענן קטן של עצב, שיזכיר לי כמה בסופו של דבר, אני הכי רוצה שאמא שלי תהיה כל-כך גאה בי.

בין שינוי דרמטי אחד למשנהו, היה עוד יעד שכתבתי לעצמי במחברת ימי ההולדת ולא הספקתי לממש -
לבצע רכישות בלי גבול בחנויות קונדיטוריה מתמחות בפריז.

מאחר שיום הולדתי השלושים עמד בפתח, לא היה מנוס (אני לא אוהבת לא לעמוד במטרות שאני מציבה לעצמי) ומייד שמנו פעמינו לעיר האורות.
תכל'ס? התלוויתי לחתיך (יוצר-מוזיקה-אלקטרונית-מוכשר-שכמותו), שהוזמן לתקלט במועדון בפריז. כל התמונות בפוסט הן, כמובן, משם.

שלל רכישותי בוצעו בחגיגיות בלתי נתפסת, ועל הדרך היינו גם ביורודיסני (פעם שניה שלי, הפעם רק רכבות הרים, היה לא פחות ממושלם!), בשאנז אליזה, וכמובן - בפושון.

השיא היה ביום האחרון, כשגיליתי שהTravel bag שתפרתי לי למטוס, הפך את עורו לTrouble bag. אבל כדי לא להעכיר את האווירה - אספר את סיפורי העגום בפוסט הבא, שיעלה ממש אוטוטו, עם מתכון לפיצה נפלאה, באחריות!