יום שבת, 19 בנובמבר 2011

ימי שלישי עם אימי במחלקה האונקולוגית ברמב"ם - מרק אפונה וניוקי עם דימה ואנטוניו בנדרס


ברגע שאימי המופלאה התאוששה מניתוח פתיחת הבטן שלא הניב דבר למעט צלקת ארוכה, התחלנו היא התחילה את הטיפולים הכימותרפיים.
כמו בזוגיות, כך גם בסרטן- עוברים מהר מאוד לדבר ב"אנחנו". את אימי המופלאה זה היה מוציא מהדעת:
בכל פעם שהיה לי טלפון והייתי אומרת ש"אנחנו בדיוק בטיפול" היא היתה מייד מהסה אותי ומכריחה אותי לתקן שהיא בטיפול ו"לא את, חס וחלילה!"

שיגרת הכימותרפיה החלה ביום שלישי אחד בו למדנו את החוקים. היום הזה היה קשה וארור, מלא מתח והתרגשות שלילית כשרק בסופו, כשהחליטו לאשפז את אימי למשך הלילה כדי לראות שהכל עובר חלק בכימותרפיה הראשונה- רק אז היא הרשתה לעצמה סוף-סוף לחייך. היא הסתכלה על השקיות שחיברו לה לורידים ואמרה: "יאללה, תתקפו את הגידולים שלי ותחסלו את הסרטן".
נשמנו לרווחה. יש תרופה, אנחנו (שוב ה"אנחנו" הזה) ננצח.
אז זהו, שלא.

כך או כך, אחרי אותו טיפול ראשון, כל אחד קיבל תפקיד מוגדר וימי שלישי עם אימי במחלקה האונקולוגית ברמב"ם הפכו לחוויה.
וכך זה הלך:

07:20 - אני יוצאת מתחנת הרכבת תל-אביב סבידור מרכז לכיוון רמב"ם.
התפקיד שלי היה לשמור את התור בספירת דם. על הבוקר מגיעים כל החולים ושומרי התור שלהם, כל אחד מתאבזר במספר וממתין לתורו.
בינתיים בקומה אחרת במחלקה, דודה שלי עומדת בתור כדי לקחת מדבקות שעליהן השם ותעודת הזהות של אימי המופלאה. האחיות בכימותרפיה עוד יזדקקו להן.
וסבא שלי? סבא שלי אחראי על להעביר תיקי-חולה מקומה אחת לאחרת ובעיקר להתקשר כל כמה דקות לכל אחת מאיתנו לראות אם הכל מתקתק.
ואם המספר שלקחתי לספירת הדם היה מגיע ואימי עדיין לא, הייתי בוחרת מהתור את מי שהיה נראה לי המיואש מכולם ומעניקה לו בחדווה את המספר שלי. "כנס, זה תורך!" ומייד לוקחת מספר חדש, כדי שכשאמא שלי תגיע, היא לא תצטרך לחכות אפילו שניה מיותרת.

ואז אמא שלי, המופלאה, היתה מגיעה. 
תמיד בחליפה מחוייטת, תמיד מסודרת, תמיד מכוונת מטרה. יש סרטן וצריך לנצח אותו. "אספתן את המדבקות?"  היתה שואלת.

אחרי שהיתה מגיעה וספירת הדם היתה עוברת בשלום (אחרי כמה דקות של תפילה ללויקוציטים תקינים, בעיקר...), אחרי שהתיקים עברו עם המדבקות עליהם למזכירות, ושוב לקומה מתחת וחזרה למזכירות, אחרי שקיבלנו אישור להזמין איזו תרופה ששכחתי את שמה ואחרי שאמא שלי היתה לוקחת Emend נגד הבחילות הארורות (תרופה שאינה בסל הבריאות, אבל קבלו טיפ שהלוואי שלא תזדקקו לו לעולם: אם מתעקשים ממש ממש ומספרים שמקיאים בלי סוף לאורך הטיפול ואחריו- מקבלים אותה למרות-זאת בחינם...)
אחרי כל זה- דודה שלי ואני מתחילות לחפש מיטה פנויה במחלקה (ואם יש חדר פרטי פנוי אז אמא שלי בכלל מאושרת כי אפשר לדבר ולצחוק בלי לחשוש שאנחנו מפריעות לחולים אחרים).
ברגע שנמצאה מיטה/חדר- יוצאים לדרך ואמא שלי מתחילה את הטיפול.

התפקיד הרשמי שלנו הסתיים. לרוב בשלב הזה הייתי הולכת לארומה ולצומת ספרים (בתוך רמב"ם), קונה קצת צ'וקולוקים לאמא שלי בתקווה שהפעם היא תכניס משהו לפה וחוזרת חזרה לשיחות שלנו.

בסוף היום היו משחררים אותה הביתה עם אותה תרופה שאני לא מצליחה להיזכר בשמה. היה לה פורט בחזה שדרכו היתה יכולה להמשיך לקבל את הטיפול גם בבית. ביום רביעי היא היתה מגיעה לקבל כמה שקיות נוספות של תרופות וביום חמישי עוד איזו תרופה "בקטנה" וזהו. היא משתחררת הביתה לשבועיים הקרובים.
שבועיים שבהם היינו מקווים (ולרוב מתבדים) שהפעם היא לא תסבול מהפצעים הארורים בפה (שהיא כל כך סבלה מהם) ושלא יהיו לה כאבים, ושיהיה לה תאבון (ממש...) ועוד שלל תקוות קטנות וגדולות.

אבל התקווה הגדולה מכולן היתה המרקרים. יותר מכל דבר רצינו לשמוע שהמרקרים יורדים. בקצרה- מרקרים הם כינוי לבדיקת דם שמאתרת סממני סרטן בדם. ככל שהמרקרים יורדים- כך יש יותר סיכוי שאימי המופלאה בדרך הנכונה. הבדיקה הזו, ככל הנראה, יקרה וקופות החולים לא משחררות אותה בתדירות גבוהה. אבל לאמא שלי הבדיקה הזו היתה תקווה להיאחז בה, ולא ברור איך, אבל בערך אחת לחודש היא זכתה להיבדק.

לילה אחד קיבלתי ממנה SMS:
"יש לי סוד: המרקרים ירדו"
לא ידעתי אם לצעוק או לשתוק (סוד, בכל זאת...) לא ידעתי אם אני יכולה להתקשר או לסמס, או אולי עדיף להתעלם כדי לא לדבר יותר מדי ולפתוח פה לשטן. אבל זו היתה חדשה מסעירה ומרגשת שהובילה בעקבותיה SMS נוסף (אחרי חודש בערך):
"המרקרים ירדו עוד. רק את וסבתא יודעות"
ואז כבר לא היה כל ספק: אימי המופלאה בדרך לנצח.

אבל כשהמצב הידרדר הבנו שנאחזנו בקש.
רופא שמקורב לדודה שלי לקח אותה לשיחה כדי להסביר לה שאפסו התקוות ודודתי ניסתה לשכנע אותו שהכל בסדר, הרי המרקרים בירידה..!
אבל הוא הבהיר לה שהמרקרים הם לא מדד להחלמה (מסתבר...) וששמחנו לשווא.

אלה היו ימי שלישי (ורביעי-חמישי) עם אימי.
אחת לשבועיים במשך חצי שנה. בחצי השנה השנייה למחלה הארורה אמא שלי כבר לא עברה טיפולים כימותרפיים ומצאנו לנו תקוות חדשות להיאחז בהן. תקוות שלאט לאט הלכו ונעלמו עד שאפסו כולן.


הפעם הבלוג התארח בירושלים הקפואה בדירתו של דימה, חבר יקר וקולנוען וירטואוז בפוטנציה, הגר בשותפות עם אנטון. כששאלתי את אנטון איך הוא מעדיף שאקרא לו- אנטון במלעיל או אנטון במלרע, השיב: "את יכולה לקרוא לי אנטוניו בנדרס!"
ומאותו רגע ואילך- שרתה עלינו אווירה ספרדית מרטיטה.
המטרה היתה לבחון את מצלמת הקנון שאני חומדת זה שלוש שנים. אגב, יש משהו מאוד מקל בלבשל בנחת תוך ידיעה שיש מישהו אחר שדואג לצלם במקומך.
אשמח לשמוע את דעתכם על הפריימים- כמה הם יותר טובים מאלה הרגילים שאני מעלה לבלוג והאם עלי למהר ולהתאבזר במצלמה היקרה שאני כל כך חושקת בה...


מרק אפונה חשוב: זה לא מרק שמכינים כשרוצים לתקתק משהו מהר. הוא צריך הרבה הרבה זמן על הכיריים...

החומרים הדרושים:
3      בצלים קצוצים
1      ק"ג אפונה יבשה
        מים
5      גזרים קלופים, חתוכים לחתיכות גדולות
1      כפית כורכום
         מלח, פלפל שחור
          
הוראות הכנה: 
1.    ממלאים סיר במים. מוסיפים את הבצל הקצוץ ומביאים לרתיחה.
2.    מוסיפים את האפונה, בוחשים ומבשלים על אש בינונית כשעה-שעה וחצי.
3.    מוסיפים גזרים וממשיכים לבשל עוד שעה-שעה וחצי- עד שהמרק מסמיך מאוד והגזרים רכים ונמסים בפה.
4.    מוסיפים כורכום, מלח ופלפל; מערבבים, מבשלים עוד עשר דקות.


שידרוגים ושכלולים למיטיבי לכת:
הצעת הגשה מאת חברתי יעל: ניוקי!
כן, פשוט מוסיפים ניוקי למרק. זה טעים ברמות קיצוניות ואם מכינים לניוקי רוטב חמאה ובזיליקום, זה נותן טוויסט מאוד מיוחד למרק.
החומרים הדרושים להכנת ניוקי:
5        תפוחי אדמה גדולים
1-1.5 כוס קמח
2        חלמונים
2        כפות שמן זית
סיר מים רותחים
50      גרם חמאה
2        שיני שום קצוץ
           צרור עשבי תיבול שאוהבים (אופציונלי)
הוראות הכנה:
1.       בתנור שחומם מראש ל200 מעלות מניחים את תפוחי האדמה ואופים אותם עד שהם רכים. (אפשר כמובן גם בסיר, אבל לניוקי מוטב תפ"א יבשים ולא רוויי נוזלים)
2.       מועכים את תפ"א לפירה, מוסיפים את שמן הזית וממשיכים לערבב. מוסיפים קמח ומערבבים עד לאיחוד התערובת ולבסוף מוסיפים את שני החלמונים ומערבבים.
3.        מפזרים קמח על משטח העבודה. מבצק תפוחי-האדמה שנוצר מכינים גליל ויוצרים ניוקי על ידי חיתוך הגליל לחתיכות שוות בגודלן (רצוי גודל של 1-2 ס"מ)
4.         מכניסים את הניוקי למים רותחים ומוציאים אותם כשהם צפים ומעט תפוחים.
5.        ממיסים חמאה במחבת, מוסיפים את השום לשלושים שניות ומוסיפים את הניוקי. אישית אני אוהבת אותם צרובים היטב, אבל אפשר לטגן עד הזהבה קלה מאוד.
6.     אם רוצים- אפשר להוסיף לחמאה ולשום עשבי תיבול (אני שמתי בזיליקום, אפשר לשים מרווה, תימין, רוזמרין וכו')
7.       מוסיפים כמה חתיכות ניוקי למרק ומגישים.


אז כרגיל- הכל מתחיל בבצל:
חותכים בצל לקוביות בגודל אחיד
לא לפני שמשחיזים את הסכין!
הפעם המלצה היסטרית לכל חובבי החיתוך: משחזה מעולה של "גלובל"
למשחזה שני גלגלים- לבן וורוד. תחילה מעבירים את הסכין הלוך ושוב שמונה פעמים על הגלגל הלבן ואז חוזרים על הפעולה (שמונה פעמים) בגלגל הורוד. הסכין יוצאת חדה להפליא!

את הבצל החתוך שמים בסיר מרק גדול 
וממלאים אותו במים "עד הידיות"

בינתיים, לוקחים שתי שקיות אפונה קטנות
ושוטפים אותן היטב.
למה?
כי באופן מוזר בכל שקיות האפונה הללו יש תמיד (תמיד!!) חור. למה? לא ברור.
דרך החור הזה נכנסים כל מני מרעין בישין המאיימים לכלות את האפונה עד תום,
או לכל הפחות לצוף במרק בשעת רעב.
לא מאמינים? גם דימה ואנטון לא האמינו.
חיפשתי וחיפשתי והנה- שתי שקיות שנקנו כל אחת בסופרמרקט אחר- עם חור!
ובעודי משוויצה להם איך ידעתי מראש שיתגלה החור אני רואה את הממזר הזה על קרש החיתוך:
(תגידו תודה שלא היתה לנו עדשת מאקרו. מקרוב הוא מכוער ודוחה פי כמה...)
אם כן- שוטפים היטב את האפונה:
לאחר שזו נוקתה היטב, מוסיפים את האפונה למים הרותחים ומבשלים אותה כשעה שעתיים.
בינתיים קולפים וחותכים גזרים.

שאותם מוסיפים כשהמרק מתחיל להסמיך.
המרק צריך לשמור כל הזמן על רתיחה עדינה.
אם המים מתאדים, פשוט תוסיפו עוד מים
ולמעוניינים לשדרג- מכינים ניוקי:
מועכים תפוחי אדמה אפויים לפירה יבש
מוסיפים קמח
ושני חלמונים

מוסיפים מלח ופלפל שחור ומועכים היטב עד לאיחוד מושלם של כל המרכיבים
בידיים ומשטח עבודה מקומחים יוצרים גליל מבצק הניוקי

את הגליל חותכים לרצועות קצרות בגודל 1-2 ס"מ

את חתיכות הניוקי מכניסים לסיר מים רותחים (לא לסיר המרק!)
ומוציאים אותן כשהן צפות על פני המים
במחבת ממיסים חמאה, מוסיפים שום ועשבי תיבול 
ומטגנים את הניוקי
עד שאלה זהובים ועם שוליים פריכים
מוזגים את המרק לקערה
מוסיפים ניוקי ומתפנקים




7 תגובות:

  1. אנונימי19 נובמבר, 2011

    מהשו מהשו

    השבמחק
  2. אנונימי20 נובמבר, 2011

    צר לי לשמוע על אימך. עברתי את אותו הדבר עם אמא שלי, רק שלמזלנו נראה שהיא דווקא יצאה מזה. אבל חצי השנה של הטיפולים היו באמת סיוט שלא אשכח לעולם.
    ממש מגיפה המחלה הזו :(

    השבמחק
  3. צר לי לשמוע את סבלכם. תחזיקו מעמד.

    השבמחק
  4. אנונימי12 ינואר, 2012

    לא עדיף להשרות את האפונה יום קודם במים, במקום לבשל אותה 3 שעות?

    השבמחק
  5. בלוג מרגש ונפלא.

    השבמחק
  6. תודה רבה, תשובה לאנונימי- אני לא משרה, אימי לא היתה משרה- וזה עבד.
    אבל בטוח אפשר לנסות :) אולי ייצא יותר טעים...

    השבמחק
  7. אנונימי31 מרץ, 2015

    את מדהימה.הדרך בה את מתארת הן את המלחמה הנוראית במחלת הסרטן ובד בבד את המתכונים,מרתקת ומרגשת. יישר כח .!!!! רוחמה

    השבמחק

זה אולי נראה מסובך לכתוב תגובה- אבל זה לא :-)
ביחרו לעצמכם שם או הגדירו "אנונימי", כתבו תגובה, ליחצו על "פרסם הערה" והקישו את צירוף האותיות שיינתן לכם. זהו! התגובה נשלחה :-)