יום חמישי, 16 ביוני 2011

הפעם אין לי מתכון, אני רק עצובה משיחה בלתי צפוייה

21:38 בערב.
הטלפון שלי מצלצל.
אני מסתכלת על הצג ומופתעת. מי שמחייג אלי הוא לא אחר מאשר ראש החוג שלי, אותו לא ראיתי למעלה משנה (אחרי שסיימתי את התואר).


לצורך העניין, נקרא לו שמוליק קיפוד
שמוליק קיפוד?! חשבתי לעצמי, מעניין מה הוא נזכר בי פתאום...
עניתי.


"הו! שלום שמוליק! מה שלומך??"
"שלום נחמה. פרופסור שמוליק בשבילך"
(כאן המקום לציין שהפרופסור הינו בעל תואר ראשון ופרופסורה בלבד. תואר שני ו/או דוקטורט- דווקא אין לו...)
"כן, כן, נכון. פרופסור שמוליק. במה זכיתי?"
"את לא שואלת את עצמך למה התקשרתי?"
"דווקא כן. שאלתי- במה זכיתי?"
"תגידי, מה שלום אמא שלך?"





שתיקה




בסוף התעשתתי.
"תגיד לי, אתה גנוב?"




שתיקה נוספת. 


הוא קלט.
"אני באמת גנוב..."


מפה ניסיתי להפוך את השיחה למשהו משעשע ולשנות נושאים, כדי להקל עליו, אבל הדבר היחיד שרציתי לעשות היה לנתק לו את הטלפון וללכת לבכות עם עצמי.
איך הוא שכח?!
איך אפשר לשכוח דבר כזה?


אינספור שיחות היו לי איתו על אמא שלי, הוא לגמרי יודע שהיא נפטרה.
ופתאום, פתאום הוא שכח.


ברור לי שזה בתם לב. ברור לי שהיו לו כוונות טובות.
אבל זה כל כך כואב לי...



2 תגובות:

  1. אנונימי18 יוני, 2011

    אני קוראת אותך כבר די הרבה זמן ובסוף קריאת כל פוסט, מוצאת את עצמי כל כך רוצה להגיב, אבל לא מוצאת את המילים..
    אז הפעם אני מנסה בכל זאת: הפוסטים שלך משאירים אותי עם דמעות בעיניים. את כותבת כל כך יפה ומצליחה להעביר את התחושות ברמה ששואבת פנימה וגורמת לי ממש "לחיות" את הסיפור.
    אני מעריצה אותך על ההתמודדות עם אובדן שאני לא יכולה אפילו להתחיל לדמיין ועל הדרכים המקסימות בהן את ומשפחתך בוחרים להנציח את זכרה של אמך.
    ישר כח ואנא המשיכי לכתוב.
    בהערכה רבה,
    ענבל

    השבמחק
  2. תודה רבה, ענבל יקרה!

    השבמחק

זה אולי נראה מסובך לכתוב תגובה- אבל זה לא :-)
ביחרו לעצמכם שם או הגדירו "אנונימי", כתבו תגובה, ליחצו על "פרסם הערה" והקישו את צירוף האותיות שיינתן לכם. זהו! התגובה נשלחה :-)