יום שלישי, 17 במאי 2011

"אני רוצה לחבק אותך, לכי לשרפרף"

הפעם פוסט באווירה מעט שונה.
היום החתיך ואני חוגגים שנה לנישואינו (וכמעט שמונה שנים להיווסדנו, אבל מי סופר?)
כפי שכתבתי לא פעם, התחתנו חודשיים בלבד אחרי שאימי המופלאה נפטרה.

זו טבעת האירוסין שלי:


חיתן אותנו רב מקסים שאיפשר לנו להקריא זה לזו כמה מילים במעמד החופה.



זה מה שאני הקראתי:
"צ'ול חתיכול, החבר הכי טוב שלי, אהובי, בעלי!
כבר לפני כמעט שבע שנים ידעתי שבחרתי טוב. אומרים שחברות אמיתית נמדדת ברגעים קשים ואני לא הייתי צריכה אף רגע קשה שיוכיח לי שעשיתי בחירה מצויינת. אבל לצערי הרב החיים זימנו לי את המבחן הקשה מכולם וכמו במילות השיר שלצליליו עוד נרקוד הערב:
'הזמן שיר אֵבל מנגן עוד/והימים כואבים/אך אין מלכודת מסוכנת/כשלוותם של אוהבים'.
ועם כל הקושי והחוסר והגעגועים הבלתי פוסקים- אתה תמיד שם איתי:
עומד לצידי, מכיל את כאבי, חי איתי את חיי.
איזה מזל היה לי שמצאתי אותך! הדיג'יי הפרטי שמנגן את פסקול חיי.
תודה שאתה תמיד שם איתי- שמח עד הגג כשאני שמחה, מפרגן מכל הלב על כל הצלחה, עצוב איתי כשאני עצובה ומרים אותי כשאני מתרסקת.
חבר שאפשר לקום איתו באמצע הלילה כדי לרקוד בסלון, לצחוק צחוק מתגלגל של אושר שַלו, לדבר על הכל, לשתוק ולהבין בלי אף מילה וגם, לריב בקול גדול ולדעת שעוד עשר דקות הכל יחזור למסלולו.

שרק נמשיך לצחוק כל החיים ושנהיה בריאים!"

וזה מה שהחתיך הקריא לי:
"נסיכה שלי, אני אוהב אותך!
שום דבר שאני אומר עכשיו לא באמת יגרום לאף אחד כאן להבין כמה אני אוהב אותך, כמה אור את מכניסה לכל מקום בו את נמצאת וכמה החיוך הבלתי נגמר שלך ממיס אותי תמיד.
יש משהו מוזר בזה שהחברה הכי טובה שלך הופכת במחי ענידת טבעת לאשתך, אבל אין לי ספק שחבר, תמיד נשאר חבר!
הרבה זמן עבר מאז אותו הלילה בו נפגשנו במסדרונות של רדיו חיפה ועד היום, הרבה זמן, אבל כל יום שעובר אני משוגע עלייך יותר.
יפה שלי, שימשיך להיות לנו רק טוב, תמשיכי להיות את, לטוב ו..לטוב!
חולה עלייך, צ'ול"

ולצלילי השיר שאת מילותיו ציטטתי, רקדנו את ריקוד הסלואו הראשון שלנו כזוג נשוי.
כאן המקום לציין שבין החתיך וביני מפרידים כמעט חמישים ס"מ.
כן. הוא מאוד גבוה ואני מאוד (מאוד מאוד מאוד) נמוכה, יש יאמרו- גמדה.
על הקשיים הטכנים הטמונים בהפרשי גבהים שכאלה יש לא מעט דרכים להתגבר, יצירתיות יותר או פחות. וכשאנחנו רוצים להתחבק (וכאן ההסבר לכותרת של הפוסט) יש לנו שרפרף ייעודי בסלון. ברגע שאני עולה עליו- הכל יותר פשוט.
השרפרף החביב הזה שימש אותנו נאמנה גם ברגע הדרמטי של ריקוד הסלואו

בלילה, הרבה אחרי שהשרפרף נלקח אחר כבוד לחדר-חתן-כלה; אחרי שהחלפתי את השמלה לאחת שאמורה היתה להיות נוחה יותר (אך בפועל התבררה כטעות אקוטית) ואחרי שהבכתי את עצמי בשירת "רוצה לחיות איתו לנצח", החתיך הגיע לחבק אותי. השרפרף לא היה שם וכך זה נראה:

הנהג שלנו, שנבחר בקפידה שנה לפני האירוע, היה בן דוד שלי, גל.
אני לא מתחברת לקישוטי רכבי חתונה המורכבים מסרטי מתנות. זה מצועצע בעיני, מנצנץ מדי ומזכיר לי דברים שמוטב לי לשכוח. את רכב החתונה המהולל קישטנו בצנעה. התמונה עושה עוול לאיך שהרכב נראה במציאות, שכן אז, עם כל הצנעה, הוא יותר מרשים- היו הרבה יותר בלוני הליום (שנעלמו בזה אחר זה כבר בקילומטר הראשון לנסיעתנו....) והשתרבבו ממנו  סרטים צבעוניים בנפילה חופשית.

כן, כל שעה הקפדנו להחליף את המספר בשלט והיום תלוי לנו בסלון שלט שכתוב בו: "עומדים להינשא עוד 2 שעות" ולכל האורחים שרואים את זה תמיד יש מה להגיד על העברית הלא-תקנית. אז פעם אחת ולתמיד - אנחנו יודעים שאומרים שעתיים, אבל זו המדבקה האחרונה שנותרה בשלט וכך זה נשאר.

והיום, שנה אחרי ולמרות כל מבשרי הרעות שהקפידו להבטיח לי שוב ושוב ש"הכל ישתנה אחרי החתונה" ולמרות כל הבעות הפנים מבשרות הרעות, צקצוקי הלשון וה"חכי חכי" - -
למרות כל אלה אני גאה לבשר שהתרגשה עלינו שנה נפלאה, מצחיקה, קשה לעיתים (כיאה לשנת אֵבל ראשונה) ומלאה באהבה. ממש כשם שהיו כל שבע השנים שקדמו לה.

מאחלת לכוכלם שפע של אושר ובריאות!

תגובה 1:

  1. איזה כתבה מרגשת !!
    איזה כיף לראות קצת תמונות, לקרוא את המילים היפות, לגלות כזו אהבה ...
    אתם נראים זוג מדהים ( את גם ככה מדהימה ואני בטוחה שהחתיך לא פחות ממך ! ).
    מאחלת לכם מזל טוב על שנת הנישואין ועוד מלא שנים של אושר נצחי ביחד...

    (עכשיו גם הזכרת לי שאני צריכה להכין טקסט לחתונה !!! )

    אודרי

    השבמחק

זה אולי נראה מסובך לכתוב תגובה- אבל זה לא :-)
ביחרו לעצמכם שם או הגדירו "אנונימי", כתבו תגובה, ליחצו על "פרסם הערה" והקישו את צירוף האותיות שיינתן לכם. זהו! התגובה נשלחה :-)