יום שישי, 29 ביולי 2011

בדרך אל הכישלון




נתחיל מהסוף: הפסדתי בתחרות העוגות המהוללת.


ועכשיו להתחלה :-)

הכל התחיל בסיוט הלייקים המתמשך. אני מכריזה בזאת שזו הפעם הראשונה והאחרונה שאני משתתפת בתחרות לייקים. זה כל כך מתיש, מעיק וממש ממש לא נעים לבקש מאנשים לעשות לייק. ומילא היה מדובר בלייק אחד... פה היה צריך לעשות שניים! אז אחרי שעברתי (על הקשקש) את המשוכה הזו והצלחתי להשתחל לתחרות עצמה, התחלתי לחשוב איך אני עושה פרזנטציה לעוגת הגבינה שלי. הרעיון הראשון היה כשעוד חשבתי שעלי להגיש פרוסת עוגה ולא את העוגה בשלמותה. חשבתי לאפות אותה בפורמה אישית בצורת משולש, שעל אחת מהדפנות שלו אניח מלבן שוקולד לבן עם דוגמא אדומה, ועל הצלחת איזה רוטב פירות יער. פשוט, שתי דקות עבודה ושלום-על-ישראל.
ואז הגיע המייל שבישר לי שאני יכולה להמשיך לפנטז על משולשים אישיים- אך את העוגה לתחרות עלי להגיש שלמה, לא אישית.
לא ישנתי בלילות, (ממש כך..!) התהפכתי ימינה ושמאלה ולא היה לי מושג מה לעשות. העוגה הזו מושלמת. היא לא צריכה שום דבר ליידה. מה אני אכין?
בינתיים, לא בזבזתי זמן והחלטתי להתאמן על הכנת העוגה. הפשלתי שרוולים, ריסקתי ביסקוויטים, שרתי תוך כדי, דיברתי בטלפון, נהניתי מהתהליך, נהניתי מהדרך והופ, נהרסה לי העוגה.
לא נורא, Tomorrow is another day כידוע, מחר כבר אדאג להכין אחת חדשה ונורמלית.
הגיע הAnother day. שוב הפשלתי שרוולים, שוב ריסקתי ביסקוויטים, הפעם לא שרתי ולא נהניתי. הפעם הייתי במתח. ואז השכבה השניה לא נאפתה לי. עוברות 45 הדקות הדרושות לה להתייצב- גורנישט. השארתי אותה עוד חמש דקות ועוד חמש דקות ועוד חמש דקות וסך הכל- כמעט שעתיים בתנור. היא התייצבה. הביסקוויטים גם. התייצבו לחלוטין או במילים אחרות- הפכו לדיקט שחור ומפוחם. נשרף לי.
"טוב," עודדתי את עצמי, "זו לא אני, זה התנור!"
התקשרתי לאחת והיחידה.
"יעל!! אני חייבת את העזרה שלך. מתי אפשר לבוא לאפות אצלך את העוגה שלי?"
יעל, חברתי הטובה והיקרה שעובדת כמו עבד אומלל במשרד פרסום נחשק מייד פינתה לי לילה בלו"זה הצפוף.
הבאתי עימי שלל מטרפות, רינגים, מד טמפ' לתנור ואביזרים כיפים נוספים. 
הפעם יהיה כיף, בפקודה! הבטחתי לעצמי.
ואכן היה כיף, בזכות יעלי. העוגה, לעומת זאת- יצאה כמו הצרות שלי. מרוב ייאוש, אכלתי אותה כמו שהיא. עם הידיים. בהמה.


הגיע יום לפני התחרות. עדיין אין לי עוגה.


נחזור שבוע קודם לכן. תוך כדי שאני מנסה להכין את העוגה ונכשלת פעם אחר פעם, ניסיתי לחשוב על הפרזנטציה ואז נזכרתי בדן, איש מקסים, שכל כולו לב ונתינה. את דן פגשתי לראשונה לפני 300 שנה בקירוב, עת השתתפתי במחזמר כושל "אוליבר טוויסט". דן היה שם ועזר בכל מני ענייני במה. מאז לא נפגשנו. השנה, בחיפושיי הקדחתניים אחרי אקורדיוניסטים צעירים מצאתי אותו שוב והפעם הסתבר לי שמעבר ליכולותיו המרשימות לסחוב קוליסות ופנסי תאורה מצד אחד של הבמה לצידה השני, דן הוא גם אקורדיוניסט צעיר וגם... קונדיטור מוכשר! חלום. חמש דקות אחרי שהגיע דן לביתי, האקורדיון הפסיק לעניין אותי ורק שאלתי אותו שאלות על אפייה ושוקולד.


אולי לו יהיה רעיון? דיברתי איתו ואכן היה לו רעיון מושלם: מרנג איטלקי למעלה ובפנים פטל טרי מסודרים כמו חיילים.
רעיון מקסים לכל הדעות. אבל לא הסתדר לי הפטל עם העוגה שלי. העוגה הזו מושלמת כמו שהיא... היא לא עוגת גבינה קרה שצריכה פטל...
חזרתי להתהפך בלילות... ונותרו מעט מאוד כאלה. עוד שניה וחצי התחרות ואין לי אפילו התחלה של רעיון.
בינתיים דן נתן לי אינספור טיפים ורעיונות מוצלחים באיך לא להרוג את העוגה שלי שוב (הייתי חולקת איתכם אבל הוא הזהיר אותי שייאלץ להרוג אותי אם אספר ;-))
יישמתי אותם, הלכתי למיטה להשלים קצת שעות שינה והתפללתי שיהיה בסדר. עוד בטרם עיני נעצמו יעל התקשרה לראות מה קורה. אמרתי לה שאני עדיין לא יודעת. יש לי עוגה אחת במקרר ואם היא תהיה בסדר אני אקח אותה. אם לא ככל הנראה אתאבד. תודה שהיית שם בשבילי.
יעלי היקרה מפז הורידה אותי מעניין ההרס העצמי והחזירה אותי למציאות. כלומר, למחשבות על פרזנטציה.
בסוף החלטנו על רעיון מעולה: אני אקציף שמנת מתוקה עם אינסטנט פודינג וניל, זה יהיה יציב וטעים אש. אפשר ללכת לישון.
הלכתי לישון שמחה וטובת לב, מחר אצא מוקדם מהעבודה ואכין את קצפת הפודינג שלי.
סופסוף קצת נחת...!
קצת נחת?
יותר בכיוון של קדחת! דן התקשר.
"זה שלא התקשרת אלי עד עכשיו אומר שאת פורשת מהתחרות?" שאל מלך האפייה.
התחלתי לגמגם... "העוגה בסדר, הטיפים שלך עבדו מצויין, אבל אני יורדת מהמרנג האיטלקי. בחיים לא עשיתי את זה, אין לי ברנר והפטל לא מסתדר לי עם העוגה, אבל אל תדאג יש לי רעיון מצויין אחר!"
סיפרתי לו את הרעיון המושלם שלי: קצפת משמנת ואינסטנט פודינג וניל.
הוא שתק.
אחרי שהתעשת אמר לי:
"את זה אני לא מרשה לך לעשות. אם הייתי שופט בתחרות הייתי מאוד מתעצבן עלייך ואני בטוח שגם השופטים מחר יתעצבנו אם תביאי להם קצפת עם אינסטנט פודינג"
זהו. אני כבר לא אלך לישון היום...
"ולמה לא באת לקחת ממני ברנר? אמרתי לך שאני יכול לתת לך מה שאת רוצה" הוא הוסיף באכזבה.
איזה איש! אין דברים כאלה..! אבל מה לי ולברנר? אם בטעות תישרף לי העוגה, או גרוע מזה, הפסנתר?!
בסופו של דבר, אחרי שיחה ארוכה של שיכנועים מצידו- השתכנעתי.
אמנם לא פטל, אבל אני אעשה את המרנג האיטלקי ומסביב אני אתחום הכל בגדר שוקולד לבן. כמעט כמו הרעיון המקורי, אבל לא.
דן הגאון. יש לו את זה, אין מה לומר.
הגיע הבוקר, הלכתי לעבודה מוקדם ואת פניי קידמה הבוסית שלי בשאלה: "מה את עושה פה? אין לך היום תחרות?"
"יש, אבל אני אצא מוקדם, הכל יהיה בסדר. יש לי רק מרנג איטלקי וגשר שוקולד לבן לעשות, בקטנה!"
מזל שהמנהלת היקרה שלי מבינה קצת יותר ממני בתכנון לו"ז והיא שילחה אותי הביתה כלעומת שבאתי, לטמפרר קצת שוקולד בחום הזה. 


אבל אין לי ברנר. לא הספקתי לקנות ולא היה לי נעים להתקשר באמצע יום עבודה לדן (הנדיב מאין כמותו!) ולבקש ברנר. ואז נזכרתי בתחביב אחר שיש לי...! 
מעת לעת אני מתיכה זכוכיות, מבער דווקא יש לי בבית!
ניסיון לפרסומת שעשיתי לעצמי אי שם בשנה ב' בלימודי הקולנוע:
אז ה"מיינור", מבער הזכוכיות החתיך שלי, רחוק אמנם שנות אור מלהיות מבער לאפייה, אבל עם קצת כוח רצון זה עשוי לעבוד. הכנתי את המרנג האיטלקי (תקשיבו, זה קל בטירוף ויוצא כל כך יציב וטעים! לא יודעת למה פחדתי לנסות!) הזלפתי אותו בידיים רועדות על העוגה והלכתי לחדר הזכוכית שלי... הדלקתי את המבער והתחלתי לצרוב.
זה עבד! צדק דן כשאמר: "זה בדיוק כמו לצלות מרשמלו"
אמנם הם לא מספיק שחומים אבל לא העזתי להסתכן בלשרוף אותם לגמרי.
ואז הגיע שלב גדר השוקולד. ניסיתי לצלם קצת תמונות מהטמפרור אבל מהר מאוד הפסקתי כי זה ממש קשה לטמפרר ולצלם.


זהו. היתה לי גדר שוקולד מוכנה עם שקף עליה (שאלוהים יודע מה יישאר ממנה כשאקלף את השקף) היו לי גבעות מרנג איטלקי שהתאהבתי בהן מרגע לרגע והרגשתי שאני בדרך הנכונה. בחמש תכננתי להזמין מונית והיו לי חמש דקות להרוג. מה יש להפסיד, נשלח לדן תמונה....
ביד רועדת לחצתי על SEND ושלחתי.
הוא התקשר והחמיא. לא יודעת אם באמת התכוון לזה או שסתם לא רצה לבאס אותי, אבל מה שאני כן יודעת זה שהוא לגמרי הצליח לנסוך בי תחושת ביטחון.
העוגה שלי בסדר. הכל יהיה בסדר. ואז, רגע לפני שניתקנו את השיחה הוא אמר: "זה לבן מדי, תוסיפי פרחי נענע בין המרנגים."
נענע?! מאיפה אני מוצאת עכשיו נענע?? המונית שלי עוד שניה מגיעה...!
טסתי למטה לירקן, הגעתי מתנשפת. כמובן שאין לו נענע. השעה חמש וחמישה, למה שתהיה?
רצתי לסופר, התחיל לכאוב לי "הצד", היה לי חם והייתי לחוצה. היתה נענע בסופר.
עכשיו רק צריך להבין למה דן התכוון כשאמר פרחי נענע...?!
הורדתי את העלים הקטנים מקצות הנענע וסידרתי. יצא עקום, הידיים רעדו לי אבל אין מה לומר- זה אכן הוסיף צבע. הוא גאון, כבר אמרתי?
התקשרתי לכל תחנת מוניות אפשרית. חמש ועשרה ולאף תחנה אין מונית באיזור שלי.
איכשהו מצאתי איזה נהג חופר שהסכים להסיע אותי וניג'ס לי כל הדרך על זה שעוגה כזו צריך לשים בצידנית ולא ככה על הבירכיים. 

במקום האירוע חיכה לי נירצו, החבר והאגדה (שהוא, עולם קטן, בן-דוד של דן, מי היה מאמין...)
נירצו המקסים טעם ופירגן בלי סוף ואחרי ההפסד הצורב ידע לנחם אותי ולהיות לי נושא כלים לכל התבניות שסחבתי איתי.


במקום הראשון זכתה עוגה עם בייגלה ושוקולד.
במקום השני עוגה עם שוקולד ופסיפלורה. 
במקום השלישי זכתה עוגת גבינה עם פרנץ' טוסט- קונספט מהמם בעיני, למרות שלא טעמתי. נירצו טוען שהיתה זו עוגה מדהימה.


זהו, לא זכיתי בתחרות אבל זכיתי בחברים מעולים באמצע הדרך, שרוצים לעזור לי הרבה יותר משאני רוצה לעזור לעצמי...
תודה לכולכם, באמת..!
העוגה שלי בסיום התחרות, אחרי שכולם טעמו ממנה:
 

5 תגובות:

  1. אחד היפים ונראה אחד הטעימים עיוורים וחסרי חוש טעם :)

    השבמחק
  2. שיו איזה מתח (למרות הספוילר בהתחלה) - אחלה עוגה והשקעה!
    מזאת שאפילו עוגה מקופסה יוצאת לה עקומה :))

    השבמחק
  3. העוגה הזו מושלמת !!

    השבמחק
  4. אני לא יודעת ממה נהניתי יותר, מהסיפור או מהמתכון. זה הזכיר לי את הספרים של גיל חובב. וזה רמז דק שאולי כדאי לך לאגד את הסיפורים, המתכונים והתמונות לספר.

    השבמחק

זה אולי נראה מסובך לכתוב תגובה- אבל זה לא :-)
ביחרו לעצמכם שם או הגדירו "אנונימי", כתבו תגובה, ליחצו על "פרסם הערה" והקישו את צירוף האותיות שיינתן לכם. זהו! התגובה נשלחה :-)