עוגת גבינה אפויה של טובה רון |
כשהדחקתי עדיין לא הבנתי שאני מדחיקה. אמא שלי חולה והיא עומדת לנצח. במשך שנה שלמה הייתי משוכנעת בזה, ובמשך שנה שלמה לא נתתי למציאות להפריע לי.
עד המחלה הייתי האדם הפסימי ביותר עלי אדמות. לכאורה אני לא נראית פסימית. אני בחורה שמחה, באופן כללי. אבל כל עוד עננה שחורה מרחפת, או עומדת לרחף מעלי - אני משוכנעת שהכל הולך להיות רע מאוד.
כשהתחילו לאימי המופלאה כאבי הבטן הבלתי נסבלים הייתי סטודנטית ופרנסתי את עצמי בזכות עסק קטן ליצירה בזכוכית. רוב הזמן מכרתי את עבודות הזכוכית שלי בEbay, אבל אחת לשנה היה יריד אמנים במקום בו גדלתי ואז הייתי מעמיסה את שלל הזכוכיות שלי לכיוון העמק, למכירה השנתית. אימי המופלאה היתה יושבת איתי, היינו מרכלות בלי סוף ומוכרות מעת לעת.
הפעם האחרונה שזכיתי לזה היתה כשהיא בדיוק גילתה שמשהו רע נורא עומד לקרות, ואני רק הרגשתי את שאריות תחושותיה באויר. היא ישבה מולי עם חברת ילדות שלה, הן לא הפסיקו להתלחש ביניהן וזה הוציא אותי מדעתי. אמא שלי לא הסתירה ממני כלום. שום דבר. היא היתה מספרת לי הכל ומתייעצת איתי בהכל, ופתאום, לנגד עיני, היא מתלחשת. מסתירה.
לימים, כשדיברנו על זה ושאלתי אותה למה החברה ההיא ידעה לפניי, היא הסבירה שהיא פשוט לא ידעה איך אמא אומרת לבת שלה שהיא חולה.
שהיא חולה בסרטן.
האופן בו גיליתי שאמא שלי חולה היה איום ונורא, אבל באותה שבת, במכירת הזכוכיות, כשאימי המופלאה מתלחשת מולי - כבר דמיינתי את הרע מכל.
אחרי כמה זמן הן עברו לדבר איתי על הזכוכיות ועל המכירה שלי ואמרתי שברור לי שאף אחד לא יקנה שום דבר. אמא שלי מייד היסתה אותי וניסתה להחדיר בי קצת אופטימיות אבל עניתי לה על הזכוכיות והתכוונתי למחלה האוימה שאני עתידה לגלות רק חודש לאחר מכן:
"אני תמיד מעדיפה לחשוב על הרע מכל. מקסימום זה יצליח."
הבעת הפנים שלה השתנתה. היא הצטמררה ממה שאמרתי ואמרה לי, באסרטיביות: "אז אני מבקשת ממך להפסיק עם זה. מהיום תהיי אופטימית. בשבילי"
וזהו.
מאותו יום נהייתי אופטימית.
מערבבים
|
"נו, שלב 4. ביג דיל. נעבור גם אותו."
המון דברים קורים לי לאחרונה. אחד מהם הוא מעבר הדירה שלנו.
אחרי חמש שנים בדירה האיומה הנוכחית, אנחנו סופסוף עפים ממנה והיות שמצאנו דירה מוצלחת לפני תום תקופת השכירות, נפל עלינו התיק המתסכל של למצוא בעצמינו דיירים שיסכימו להחליף אותנו בדירתנו המתפוררת.
חיפשנו המון זמן אך החיפושים לא הניבו דבר. מעט האנשים שהואילו בטובם להגיע לראות את הדירה הסתלקו ממנה תוך שניות ספורות וגרמו לי להרגיש פראיירית עלובה שמשלמת אלפי שקלים כל חודש על חורבה.
עוד לפני שנכנסנו לחנות הספות היתה לי מריבה ענקית בטלפון עם בעל הדירה שלנו, מריבה שהוציאה לי כל חשק לספות או בכלל. ניתקתי את השיחה וחזרנו הביתה בידיים ריקות, כשאני רותחת מזעם. התחלתי לארוז. בעצבים. לא עניין אותי כלום. החלטתי שאני מעדיפה לשלם לו חודש שלם בלי לגור בדירה הארורה, והעיקר שלא אצטרך לשמוע את האיש הזה יותר. חמש שנים. חמש שנים אני אוכלת ממנו קש ומושיטה את הלחי השניה. חמש שנים שהוא ממרר את חיי - אני עם האיש הזה גמרתי!
שיא העצבים. שיא האריזות.
הייתי כל כך פגועה ממנו, כל כך מיואשת מהסיטואציה, כל כך עצבנית וכל מה שרציתי היה דבר אחד: שאמא שלי תגיד לי: "אל תדאגי. הכל יהיה בסדר."
חמש מילים שהן תמצית תחושת הביטחון.
"אל תדאגי. הכל יהיה בסדר."
לו רק היתה כאן ואומרת לי את זה. לא רק הייתי באמת מאמינה.
אבל במקום זה ארזתי. יותר נכון, זרקתי. זרקתי חפצים, שקיות לא ברורות ומצעים לתוך קופסאות קרטון. מנסה להיות פרקטית בתוך הבלגן הנורא שהתרוצץ לי בראש.
חמש שנים.
חמש שנים שאני סובלת בדירה הזו והוא מרשה לעצמו למרר את חיי גם עכשיו.
ואיפה אמא שלי, למה אין לי אותה שתגיד לי שהכל יהיה בסדר? כך ארזתי. בעצבים, כאבים בחזה, תחושה נוראה שהכל הולך להיות לא-בסדר, זורקת פיסות מחיי לתוך ארגזי קרטון, רותחת מזעם. אורזת. נזכרת בשיחה עם בעל הדירה ומצטערת שלא אמרתי לו עוד כמה דברים, אורזת, זורקת דברים לארגזים. שום סדר. כאוס מוחלט. עצבים בלתי נשלטים. אריזות מהירות מהולות בכעס נורא ובתחושה הרעה הזו, ששום דבר לא הולך להיות בסדר.
כשהיא יוצאת מהתנור כל הגובה המרשים שלה צונח. זה בסדר. אל תדאגו. |
ואז, תוך כדי הרחמים העצמיים שלי, בין האריזות העצבניות והתנועות המהירות, נפלה עלי פתאום תמונה של אמא שלי שלא ידעתי שיש לי בכלל.
תמונה שלה בריאה. תמונה שצולמה 6 שנים לפני שהחיים שלנו השתנו מקצה לקצה.
ובאותו רגע ממש, היה משהו.
משהו באויר.
משהו שאני לא יכולה להסביר, אבל ברגע אחד היה לי ברור -
כל התמונות שיש לי מאמא שלי הן תמונות מהשנה האחרונה שלה. בעיני היא ניראית בהן מצויין, אבל כל פעם שאני מסתכלת בהן אני שומעת אותה אומרת לי: "למה דווקא התמונות האלה? אני ניראית פה חולה!" כל השנים האלו, מאז שנפטרה, אני מתייסרת שאין לי אף תמונה טובה שלה, מלפני.
לפני השחור הזה. לפני הסרטן. לפני הגרורות הבלתי נסלחות.
והנה פתאום, כשאני הכי צריכה את אמא שלי, נופלת עלי תמונה, כמעט מהשמיים, שלה, בריאה.
ברגע אחד כל הכעס שלי נעלם. המשכתי לארוז והיה לי ברור, שבלי קשר לאופטימיות מאולצת שלפני ארבע שנים היא ביקשה ממני להפגין, הפעם, הכל יהיה בסדר.
שעתיים לאחר מכן הגיעה מישהי לראות את הדירה. באופן בלתי מוסבר היא התאהבה בדירה המכוערת שלנו. למחרת היא חתמה על חוזה מול בעל הדירה וברגע אחד הכל, הכל -
הכל היה בסדר.
החומרים הדרושים:
5 ביצים מופרדות לחלבונים וחלמונים
500 גרם גבינה לבנה
1 גביע שמנת חמוצה
1 גביע "אשל"
1 קופסה אינסטנט פודינג וניל - מחולקת לשני חצאים - 40 גרם+40 גרם.
3 כפות קורנפלור
1 כף קמח
3/4 כוס סוכר
1 מכל שמנת מתוקה להקצפה.
תבנית עם מים
הוראות הכנה:
1. מניחים בתנור את התבנית עם המים ומחממים אותו ל200 מעלות.
2. בקערה מערבבים את כל החומרים למעט החלבונים והסוכר - לתערובת אחידה.
3. מקציפים את החלבונים עם הסוכר לקצף יציב.
4. מקפלים את קצץ הביצים לתערובת הגבינה עד שמתקבלת תערובת הומוגנית.
5. אופים בתבנית בקוטר 24 ס"מ עשר דקות על 200 מעלות ולאחר מכן מורידים את הטמפ' ל160 מעלות וממשיכים לאפות כחמישים דקות. (סה"כ - אפייה של שעה). העוגה תעלה מאוד בזמן האפייה ותצנח ברגע שתוציאו אותה מהתנור - זה בסדר, לא לדאוג.
6. מצננים את העוגה. כשהיא קרה לגמרי מכינים את הציפוי: מקציפים שמנת מתוקה עם 1/2 חבילת אינסטנט פודינג וניל לקצפת יציבה ומורחים על העוגה.
איך את תמיד מרגשת אותי!!! ברור לך שנפילת התמונה לא הייתה מקרית!!!זו הייתה הדרך של אמך המופלאה לסמן לך שהיא איתך,שומרת עליך גם אם אינך רואה אותה:) שבוע מבורך יקירתי.והתחלה נפלאה בבית החדש!!!
השבמחקאוי נחמה נחמה. מלאי של טישו אני תמיד חיבת לפני שאני קוראת אותך. וואו איזה סיפור. מרגש ממש. וגם אני מאמינה שהתמונה שלה "הבריאה" לא סתם נחה לה שם. כי הכל, הכל יהיה בסדר. אוהבת.
השבמחקיקרה ריגשת אותי, הדמעת אותי, כתבת נפלא והעוגה? עוד תנוסה במחוזותינו. חיבוק גדול. אני מאמינה גם שאין מקריות, והתמונה של אמך, הבריאה, מראה שיהיה בסדר.
השבמחקעוד פוסט מעורר דמעות.
השבמחקמאחלת התחלה חדשה ונהדרת בבית החדש
ושאלה פרקטית - מורידים הטמפ' ל60 מעלות?
מורידים את הטמפ' ל160 מעלות. תודה ששמת לב! תיקנתי את הטעות :)
מחקמקסים ומרגש!
השבמחקבהצלחה בדירה החדשה!
יקרה,
השבמחקתודה על פוסט מרגש וסיפור מותח.
שמחה בשבילכם אל המעבר, בטוחה שתהפכי אותו לקן חמים :)
שמי שרה, הגעתי לבלוג שלך, לאחר שאמי הטובה והעדינה נפטרה לפני 3.5 חודשים ואבי לפני שנים, וחיפשתי "תמיכה" מכאלו שעברו חוויות דומות, והגעתי אלייך. קראתי את שכתבת בכלל ועל כך שאימך הייתה אומרת "אל תדאגי הכל יהיה בסדר", כמו אימי שקיטרתי לה על העבודה ואמרה לי תמיד יהיה בסדר. כל כך קשה בלעדיה, שהכאב אי אפשר להשוותו לשום דבר אחר. אין כמו אמא בעולם, ואין כמו חיבוק ומילה מנחמת של אימא. החלל עם לכתה כל כך עמוק שלא יודעת איך להסתדר בלעדיה. אימי הייתה בשלנית ברמה, ולא הספקתי ללמוד ממנה, הלכה לי פתאום בלי הודעה מוקדמת ובלי להספיק להפרד ממנה.
השבמחקהיי, באיזה גודל של תבנית אופים את העוגה?
השבמחקהי,
מחקתבנית בקוטר 24.
מרגשת כמו תמיד!!
השבמחקמה עושה מי שלא גר בארץ ואין לו איך להשיג אינסנט פודינג? /:
הי ליאת :) תודה!
מחקבאמת?? אין אינסטנט פודינג וניל בחו״ל? :-0
בכל אופן - שתי אופציות: הראשונה - שמנת חמוצה מעורבבת עם שלוש כפות סוכר. ציפוי חמצמץ עדין ונפלא. אופציה שניה היא פשוט להקציף שמנת מתוקה לקצפת יציבה עם כפית תמצית וניל וכף סוכר.
שנה טובה!
מהמם! תודה. משום מה חשבתי שחצי מהאינסטנט נכנס גם לתערובת העוגה עצמה.
השבמחקאת מאמינה? אין אינסטנט! תאמיני לי, הגויים האלה לא מבינים שום דבר P:
אז יאללה תחזרי! :)
מחקסתם, סתם :) תהני! :)
וואו.. אני עוקבת אחרי הבלוג שלך זמן רב, מרגישה קרובה, מתרגשת, מחכה לקרוא כל פוסט.. ורק היום גיליתי שזו את, שתמיד חיפשתי אותך בשבת אומנים, ששרשראות שלך ניתנו מתנה לחברותי.. ומהן גם קיבלתי שרשרת במתנה - שרשרת החג. זו את, שתמיד התרגשתי לראות את מעשה ידייך ובכל שבת אומנים המשכתי לחפש אותך. היצירה שלך משמחת אותי בכל פעם שאני עונדת אותה מחדש או רואה את חברותי עונדות שרשראות שקניתי להן במתנה. הרבה הרבה טוב,
השבמחקלילך, קרית טבעון
וואו לילך...!
מחקעשית לי צמרמורת. תודה שכתבת. ריגשת אותי מאוד.
מאוד...
היי, האם העוגה מספיק יציבה וטעימה בלי תחתית פירורים?
השבמחקכן, יש לתת לה יומיים במקרר לתוצאות טובות במיוחד.
מחקשלום רב,
השבמחקהיום, השארתי הוראות לבן זוגי להכין את העוגה בזמן שאני בעבודה (מתוק נכון!!), אבל הוא הוריד ל- 60 מעלות מאחר שהמתכון נשאר אצלי באימייל ולא הפניתי אותו ל בלוג (לצערי...), לי היה ברור (נו מה...) שבדוק היתה טעות וזה 160 מעלות.
העוגה כעת במקרר - טעמנו (טעימה מאוד) והיא די לא אפויה, מה עושים? תוכלי להציל את המצב עם עצה או לפח????
זה באמת 160 מעלות... איפה כתוב 60? האמת היא שקשה לי להאמין שאפשר להציל אותה, אבל תנסו, מה יש להפסיד? תנסו לחמם את התנור ולאפות אותה עוד קצת, נראה מה יקרה... :)
מחקתודה לך! אכן הכנסנו שוב לאפייה - מלבד הצורה הלא אסתטית של העוגה, הטעם יצא נפלא וזה מה שחשוב!!!
מחקפנטסטי :) כיף לשמוע!
מחק