יום ראשון, 21 באוגוסט 2011

ביום בו חזרנו לשיגרה - לזניה מעולה

אימי המופלאה חיכתה לראות שאנחנו חוזרים לשגרה.

קצת לפני שהכל נגמר, כשאימי המופלאה היתה מאושפזת בחדר לבד, בצהריי יום עבודה אחד, קיבלתי טלפון בהול מדודתי. שנאתי לשמוע את הצלצול המיוחד שהקצתי לה בסלולרי שלי. שנאתי אותו כל כך, חששתי ממנו והייתי עונה לה תמיד ב:"מה קרה?" מבוהל.
ובאותו יום, כששאלתי מה קרה, היא אמרה בקול סדוק שמנסה להיות חזק: "לאמא היתה קריסת מערכות. בואי מהר". באתי הכי מהר שיכולתי, הכי מהר שאפשר מתל-אביב לרמב"ם. הגעתי וראיתי עשרות אנשים מתגודדים לייד חדרה. היא היתה בהכרה, ראו שהיא מבינה ומזהה אותנו, אבל גם ראו איך לאט לאט היא דועכת.
כולנו היינו סביבה מלבד אחותי הפפושה, שאותה אי-אפשר היה להשיג. היא בדיוק התגייסה והיתה באמצע סיור בירושלים. בבסיס שלה לא ידעו למי להפנות אותנו והטלפון של החיילת המצטיינת היה סגור, בפקודה.
הרגשתי שאני יוצאת מדעתי. לא יכול להיות שאמא שלי תלך בלי שפפושה תזכה למבט אחרון, לפרידה.
אבל פפושה? היא בסיור. הטלפון כבוי. אנא נסו מאוחר יותר.
בסוף, בדרך לא דרך, הצליחו לאתר אותה והיא הגיעה. מאוחר מדי. אמא שלי עדיין היתה בחיים, אבל עיניה היו עצומות והיא כבר לא הגיבה לכלום.