יום שני, 25 באפריל 2011

מחפשת סימן - כרובית בתנור


מרגע שאימי נפטרה אני מחכה לסימן.
אין יום שעובר בלי שאני אחשוב עם עצמי אם קיבלתי כבר סימן, או אתלונן בפניה- למה היא לא נותנת לי סימן.
אפילו בהספד שקראתי מעל הקבר בהלוויה- כבר אז, ביקשתי סימן.
סימן שהיא רואה. שהיא איכשהו פה, בינינו. שהיא גאה, או אולי מאוכזבת?
סימן!
אני חייבת לדעת שהיא נמצאת איתי וה"חייבת לדעת" הזה, לא נותן לי מנוח.

יום ראשון, 17 באפריל 2011

איך אפשר לחגוג בלי אמא...?

 פסח 2011. פסח שני בלי אימי המופלאה.

פסח 2009. 
תחושה רעה מאוד באוויר. לאמא שלנו לא סתם כואבת הבטן.
אני יוצאת מגדרי כדי לחגוג את החג הזה ככל האפשר. משהו בתוכי יודע היטב שזה הפסח האחרון שאמא שלי תזכה לו.

בערב אחרי החג השני אני אסע איתה לבית חולים. למחרת היא אמורה לעבור ניתוח שתוצאותיו ישנו את חיינו.

לילה. אין כמעט אף אחד בבית החולים. שקט מצמרר. ואז, עם חצי חיוך היא זורקת לי משהו שבניתוח של הרחם (ניתוח קודם ותמים) מצאו גרורות סרטניות שמקורן לא ברחם.
לא הבנתי אז כלום בגידולים, לא כל שכן בגרורות. או אולי לא רציתי להבין?
חייכתי חיוך מאולץ ואמרתי שיש לנו מזל! כי הוציאו את הגרורות האלה יחד עם הרחם.
"כן, אני רק מקווה שלא ימצאו כלום מחר..." זה מה שהיא ענתה. 
רציתי לבכות אבל הצלחתי להחזיק את עצמי. 
אני לא יודעת מה הבנתי ומה לא הבנתי מאותה שיחה מפחידה, אני רק יודעת שבמונית בדרך לרכבת התפרקתי. 

יום שבת, 9 באפריל 2011

עוגת 2 - ריטואל קבוע שלא ישוב

 היה לה, לאימי המופלאה, ריטואל קבוע, שהיה חוזר על עצמו בכל פעם שהייתי מגיעה אליה עם משהו דרמטי או סתם כזה שדורש עניין וריכוז: תעודת סוף-שנה, טקסט שכתבתי ורציתי להקריא לה, סרטים שערכתי, תמונות שפיתחתי, סיפור מעניין שאני חייבת-חייבת לספר לה  ועוד כהנה וכהנה, שלל חוויות ואירועים.

הייתי מגיעה הביתה, נרגשת כולי, כמהה לחלוק איתה ולשתף אותה והיא היתה אומרת רק משפט אחד:  
"תכיני הכל, אני מכינה קפה ובאה." 
ככה זה. כשצריך להתרכז- צריך להתרכז! היא לא תבשל תוך-כדי והיא לא תסדר, ולא תקפל כביסה, ולא תשטוף כלים. 
היא תכין קפה ותבוא. 
לשבת איתי. 
לבד. 
ולראות מה יש לי להראות לה.