השבוע הייתי בלוויה נוראית. למחרת נסעתי במונית והנהג סיפר לי שהוא בדיוק חוזר מלוויה.
"סרטן?" שאלתי. הוא היה המום. איך ידעתי.
איך ידעתי?
כי יותר מדי אנשים המחלה הארורה הזו לוקחת.
יותר מדי.
שישיות. עוד ועוד שישיות.
שישיות קולה, שישיות נסטי אפרסק, שישיות מים מינרלים. שישיות ספרייט.
תעלו את השישיות למעלה. בעצם אין מקום, תורידו למחסן. תעלו חלק שנשים במקרר. לא חשוב, תשאירו כבר למטה. גם ככה אין כבר מקום במקרר.
והמון חבילות של סוכר. המון. וקפה. כמה קפה... ועוגיות עבאדי. המון שקיות של עבאדי. וצלחות חד-פעמיות קטנות וצלחות חד-פעמיות גדולות וכוסות חד פעמיות וסכו"ם חד-פעמי.
ושתי תמונות בחלון שמול המדרגות, שתי תמונות שכל מי שיורד לא יכול לפספס. שתי תמונות של אמא. של עולם ומלואו. של חיוך שיוצא ממנו אור. של אור שְכָּבה.
ומילים. המון מילים. ובכי שהופך ברגע אחד לחיוך ולפעמים לצחוק גדול ואז שוב חוזר לבכי. ולילות שחורים ומעיקים ובקרים שמחזירים למציאות בלי רחמים.
וידיים שהיו יכולות לחבק ולנסוך ברגע ביטחון אינסופי.
ידיים שאינן, לעולם.
והמון אנשים שיודעים הכי טוב בשבילך. שחושבים שיודעים. המון אנשים שיש להם מה לומר.
והמון אנשים זרים שמסתובבים בבית שלך. בבית של אמא שלך. המון אנשים מלבדה. אנשים טובים, אנשים עוזרים, אנשים מעיקים. אנשים רעבים. פסטיבל שבעה מתמשך. ואיש אחד חצוף שמחטט במקרר שלה בלי בושה ושואל למה אין סודה.
ולמה אין אמא?
והקלה גדולה מצד אחד על שהיא כבר לא סובלת. ולב אחד שמתרחב כל פעם שאתה חושב על זה שהספיקה לומר לך שהיא אוהבת אותך. וריקנות איומה מצד שני. כי מה שווה כל ההמון הזה בלעדיה? מה שווה האוכל הטעים שיוצא מהמטבח הזה אם היא לא יוצאת יחד איתו? מה שווים כל האנשים שנמצאים פה, אם אין אותה שתשאל "מי רוצה קפה?"
מה כל זה שווה?
מעט מדי פעמים ראיתי את אמא של תמיר. אבל ממעט הפעמים הללו אני זוכרת חיוך רחב שיוצא ממנו אור.
פשוט ככה.
העיניים שלי מתמלאות בדמעות על תמיר. על הגהינום שהוא עובר. יותר מדי קווי דמיון יש בסיפורים שלנו. יותר מדי קווי דמיון שהלוואי ולא היו.
אמא אחת יוצאת-דופן.
סרטן ארור זהה.
גרורות בלתי נסלחות.
וחתונה אחת עתידית שמרחפת מעל הראש ולא נותנת מנוח.
היי נחמה יקרה,
השבמחקעל אף שאיני מכירה אותך אישית, תוך כדי קריאת הבלוג המקסים שלך, אני חשה כי אנו מכירות כבר שנים. לאחרונה(שני הפוסטים האחרונים) הבחנתי שהאופטימיות והשמחה שלך הולכות ועוזבות למחוזות אחרים. מניסיוני (כן, גם אחיי ואני הפסדנו את שני הורינו האהובים לסרטן הארור בפער של מספר שנים קטן)אני יודעת שיש גם תקופות כאלה. הזיכרונות מתעמעמים והגעגועים הופכים לקשים מאוד. כל חג וכל שמחה מדגישים את האובדן והחוסר ויש גם מקרים שקורים לאחרים אך כל כך מזכירים את האסון שלנו. יחד עם זאת תנסי לא לשקוע לתוך זה ולראות לנגד ענייך את הערכים עליהם חנכה אותך אמך ז"ל. את שמחת ואהבת החיים שלה, הנתינה האינסופית לאחרים ועוד ערכים רבים עליהם קראתי כאן. אין לי מספיק מילים כדי לנחם אותך בימים האלו, תנסי לשאוב את הכוחות ממך וממשפחתך.
מאחלת לך הרבה כוח ונחמה...
את מדהימה.
השבמחקאין לי מילים להגיב על מה שכתבת. רק רוצה לחזק.
תודה שאת ממשיכה לכתוב גם מתוך הקושי. אני יודעת שלי זה בדיוק מה שעוזר בזמנים כאלה.
את כותבת מקסים.
השבמחקהבלוג שלך גורם לי לגעגועים להוריי ז"ל ובפרט לאימי ובישוליה.
שמחה לקרוא אותך בכל פעם מחדש.
תמשיכי.
חן
אין לי מילים... נותר רק לשלוח חיבוקים מרחוק!
השבמחקאת בחורה מקסימה ואני בטוחה שאמך הייתה כל כך גאה בך!
בטוחה!
חיבוק.
השבמחקנחמה, אני כל כך אוהבת את אופן הכתיבה שלך.
השבמחקמחזקת אותך. וגם היום בא לי לחבק אותך.
מאחלת לך רק ימים טובים.
איילה.
שולחת לך חיבוק חזק וחם אני מרגישה עד כאן את החור בלב שלך ויודעת כמה קשה עברתי עם אבא שלי דווקה לב תהיו חזקים ןתמשיכי לכתוב מדהים יש לך נשמה מדהימה
השבמחקהרגת אותי אחות יקרה שלי. בוכה במיטה מו ילדה ב2 בלילה ):
השבמחק