יום שישי, 4 בנובמבר 2011

מרק עדשים עם רכיב סודי - הדרכת כלות או "כמה קל להחזיר אבלים בתשובה"


בפוסט על אימה של כרמית ז"ל, הבטחתי לכתוב על איך כמעט והוחזרתי בתשובה. היות שחששתי שהרבנית הקדושה (NOT) קוראת פה לא היה לי אומץ לכתוב על כך עד כה, אבל היום מתחשק לי לספר על זה. נמאס לי לצנזר את עצמי מטעמי "אולי היא קוראת פה". אז אם היא קוראת פה, שתקרא. זו היא שעשתה לי כל כך רע ולא להפך. אולי בזכות הפוסט הזה היא תלמד לצנזר את עצמה.


הכל התחיל ביום הראשון של השבעה, כשעשרות אנשי דת התגודדו אצלינו בגינה כמשחרים לטרף. אין הזדמנות טובה להחזיר אנשים בתשובה מאשר אחרי שאלה איבדו את היקר להם מכל. הדתיים לא עזבו, (למורת רוחי), השכימו קום בכל בוקר והיו האחרונים לעזוב בכל לילה. העיקר לסחוף אחריהם עוד ועוד אנשים שיאזינו למשנתם המפוקפקת. כבר אז הייתי צריכה להבין שאיש מהם לא מעוניין באמת לנחם אלא רק להחזיר אותנו בתשובה. אבל לא הבנתי וכמעט שנפלתי בפח.
ליתר דיוק הכל התחיל חצי שנה לפני שאמא שלי נפטרה. 
בצל
אם-כן, חצי שנה לפני שאימי המופלאה נפטרה, הפגישו אותה עם אישה שתכונה מעתה "מלוחה". מלוחה חזרה בתשובה לפני כמה שנים ולקחה את זה לאקסטרים- הפכה רבנית של ממש. אמא שלי התאהבה במלוחה מהרגע הראשון להיכרותן. בכל פעם שמלוחה פקדה קבר צדיקים כזה או אחר היא היתה מתקשרת לאימי המופלאה להודיע לה שהיא מברכת אותה (רמז מטרים: דודה שלי אומרת בהקשר אחר לגמרי: "אותי לימדו שכשאתה עוזר למישהו אתה לא מספר על זה") אבל מלוחה הקפידה לעדכן את אמא שלי בכל הזדמנות שהיא מברכת אותה פה ומברכת אותה שם (וכולנו יודעים כמה הברכות האלו עזרו בסופו של דבר...) ואימי המופלאה התרגשה והאמינה. בכל כוחה האמינה. אולי כי ידעה היטב שלא נותרה לה כל תקווה ממשית להיאחז בה.
ערב אחד מלוחה הכריזה שצריך לארגן טקס "הפרשת חלה". כל חברותיה של אימי הוזמנו אחר כבוד ובאו לגינתה של אימי להפריש חלה. אינני זוכרת מדוע, אבל אני לא הגעתי לטקס הזה על אף שאימי הפצירה בי לבוא.
עדשים
לפי השיחות שהתקיימו לאחר מכן כל הנשים יצאו נרגשות, למעט עדנה. עדנה זו אישה מקסימה שאני מאוד אוהבת, חברה טובה של אמא שלי, שרק בשבעה סיפרה לי שהיא לטקס המיסיונרי לא התחברה.
מלוחה כמובן היא זו שארגנה את הטקס ברוב פאר והדר. היא אישה מאוד פומפוזית, המלוחה הזו. כל דבר שהיא עושה כל העולם צריך לדעת ממנו והכל מוצפן היטב תחת מעטה "דתי-רוחני-קסום". כלומר, היא כאילו מברכת אותך מכל הלב, כשבפועל היא רק רוצה שכל העולם יראה איך מלוחה יודעת לברך מכל הלב. במילים אחרות: 
אם יש דבר אחד שהגברת הזו יודעת היטב- 
זה לתת שואו.
לתוך המים הרותחים עם הבצל המתרכך, שופכים את העדשים.
אחרי שמפגש הפרשת החלה הסתיים ,אימי התאהבה במלוחה עוד יותר וכל הזמן סיפרה לי שאני חייבת לפגוש אותה, שהיא, בניגוד לאחרים, לא מטיפה לדת ולא מנסה להחזיר בתשובה אלא פשוט אישה מקסימה וחיובית. 
ואכן נפגשנו. שבוע לאחר מותה של אימי, כשעלינו לקבר לסיים את השבעה.
מוסיפים חמישים גרם חמאה
כצפוי, מצב רוח טוב לא היה לי. להפך. הייתי עצובה, עצבנית, לחוצה ולא תקשורתית. מייד הבנתי מי היא מבין כל האנשים שהגיעו: כולה עטויה בגדי-חג לבנים, בולטת מעל כולם, הולכת ברחבי הבית של אמא שלי בצעדים כמעט מרחפים. נורא רציתי לגשת לדבר איתה אבל העצב והתסכול היו חזקים ממני והעדפתי לעשות את ההיכרות איתה בפעם אחרת.
הגענו לקבר. הכל היה נוראי. שוב ההכרה הזו שאמא שלי לא פה ולעולם כבר לא תחזור. התפילות הסתיימו, ההספדים גם ונשארנו לעמוד שם, בוכים בלי הפסקה, דוחים את הקץ של לרדת למטה מהקבר למציאות הריקה כל כך. 
ואז, בלי להתבלבל, מלוחה פנתה לאבי ולחשה לו משהו באוזן. כולם ראו את זה. שוב, ה"אני מאמין" של מלוחה: כאילו עושה דברים מאחורי הקלעים אבל העיקר שכולם יידעו. הפעם היה חשוב לה לעדכן את כל הנוכחים שעצם זה שאנחנו בוכים על קברה אחרי שסיימו להתפלל עושה רע לאמא שלי ומוטב לנו לרדת מייד למטה.
סליחה?!  כמה חוצפה יכולה להיות לאישה שבקושי מכירה את אמא שלי, שלא לומר אותנו?
כולם ירדו מהקבר בצייתנות עיוורת למעט החתיך ואני. נשארתי ובכיתי את כל מה שהיה לי ורק אחרי שנרגעתי, רק אחרי שהרגשתי שאני מוכנה לעזוב- ירדתי למטה.
ברוב טיפשותי עוד היה לי לא נעים מהגברת, שהמריתי את פיה. התיישבתי על ספסל למטה וחיכיתי שהזמן יעבור ונחזור הביתה. ואז היא ניגשה אלי.
"ראיתי שקודם החלטת להישאר בקבר"
מוסיפים כמון. כן, כמון.
"כן" מלמלתי. "אני מצטערת, זה עדיין קשה לי" (מצטערת??? אני? על מה בדיוק?! אני רותחת על עצמי כל פעם שאני נזכרת איך התנצלתי בפניה על לא עוול בכפי).
מהון להון אמרתי לה שהרבה זמן רציתי להכיר אותה, שאמא שלי מאוד אהבה אותה וחבל שאנחנו נפגשות בנסיבות האלה.
ואז היא אמרה:
"אני מבינה שאת בדרך להתחתן. אני עושה גם הדרכת כלות ואם את רוצה אשמח להדריך אותך"
וואו. יותר מזה לא יכולתי לבקש. זה הרגיש לי כמו סגירת מעגל מושלמת, כאילו אימי המופלאה שלחה לי אותה מלמעלה. 
"אני מאוד מאוד אשמח", השבתי, ולא ידעתי עד כמה אני עתידה להתחרט על המשפט הזה.

הדרכת כלות היא אחת מאבני הדרך בשרשרת החיול לחתונה. כמו שצריך להירשם ברבנות ולהביא עדים, כך צריכה הכלה המיועדת להיפגש עם רבנית שהוסמכה לכך ולעבור הדרכת כלות. באופן רשמי מלמדים אותך איך זה לחיות עם גבר (ההדרכה מיועדת לבנות דתיות שמעולם לא חיו עם בן הזוג המיועד). בפועל את אמורה לשנן היטב הלכות נידה שכשהרבנית תבחן אותך תעברי את הבחינה והיא תוכל לחתום לך על טופס נכסף שאותו תתני בבוא העת לרב שיחתן אותך.

היות שהיו אלה חודשיים לפני החתונה והיות שעד השבעה תכננתי בכלל לבטל הכל (כי אימי שכבה על ערש דווי ואיזה מן דבר זה שאתחתן בלי אמא שלי), והיות שבמהלך השבעה החלטתי שהאסונות באים עלינו לבד ואת השמחות עלינו להביא בעצמינו- אנחנו עומדים להתחתן - - אלוהים אדירים, אפילו שמלת כלה אין לי-
תפסה אותי הרבנית מלוחה בטלפון בדיוק כשעמדתי בתא המדידה עם שמלת כלה פוטנציאלית. שוב, חשבתי לעצמי, תזמון מושלם! אין, אמא שלי שלחה לי אותה במיוחד!
אז זהו, שלא.

מלוחה סיפרה לי בקצרה שבד"כ היא עושה חמישה מפגשים אך היות שאני מגיעה מרחוק היא תעשה לי רק שלושה מפגשים (כבר אז זה נראה לי תמוה, בצוהר עושים מפגש אחד של שעה-שעתיים וחותמים, אבל, שיהיה. זו סגירת מעגל מרגשת עם אמא שלי, המשכתי שוב ושוב לשכנע את עצמי, מהם שלושה מפגשים בעיר נידחת מול המשמעות הרוחנית..?


כדי לדחוס אותי בלו"ז העמוס ארגנה לי מלוחה את הדרכת הכלות לא פחות ולא יותר במקווה! הייתי מגיעה אחרי נסיעה מעיקה באוטובוסים, מתייבשת עם עצמי (כי הרי היא צריכה לעבוד במקווה, היא לא יכולה שלא לתת שירות לנשים המגיעות) וממתינה שהוד מעלתה תבוא ותדריך אותי. כבר במפגש הראשון היא החליטה להרצות לי על אנשים אהובים שהלכו לבלי שוב ואני, שרק שבועיים קודם-לכן איבדתי את האישה הכי יקרה לי בעולם, פרצתי בבכי תמרורים. 
ושוב ה"אסור לבכות" הזה שלה, ושוב היא מפחידה אותי שאני עושה רע לאמא שלי. הלו! את התחלת. למה פתחת את הנושא הרגיש הזה אם ידעת שאבכה? ניסיתי לשלוט בעצמי, לעצור את הדמעות, כדי שחס וחלילה לא אגרום נזק לאמא שלי (מעניין איזה נזק עוד אפשר לגרום לה, כשהיא כבר אינה).
הרבנית המהוללת שילחה אותי לביתי עם חיבוק דוב וספר עב כרס. "תקראי!" ציוותה עלי. "שבוע הבא אבחן אותך".


כמו מטומטמת ישבתי בלילות לשנן פרקים שלמים על זוגיות וחוקים דתיים שונים ומשונים שלכשאגיע למפגש השני, אפגין ידע נרחב והיא תחתום לי ותשחרר אותי לדרכי.
הגעתי למפגש השני, הרשמתי אותה בתשובות והשגתי את התוצאה ההפוכה: מלוחה הבינה שאם למדתי כל כך יפה את הספר חסר התועלת שנתנה לי, אני הולכת להיות לה כחומר ביד היוצר והיא תאלף אותי עד שאחזור בתשובה ובכך אבטיח את מקומה בגן עדן. הנה כך משכה אותי מפגש אחר מפגש, כשהיא עולה לי על העצבים מרגע לרגע, מעזה ברוב חוצפתה להשתמש במוות של אמא שלי בלי סוף כדי לאיים עלי איומי סרק דתיים, מפחידה אותי שבעלי לעתיד יעזוב אותי אם לא אמרק ואבריק עבורו את הבית, נותנת לי עוד דיסקים וDVDs לשמוע ולצפות בהם, עוד ספרים וחוברות מיסיונריות ועוד שלל איומים והפחדות. כבר לגמרי שנאתי כל דקה איתה, אך המשכתי להפגין צביעות מושלמת כדי לסיים את הסאגה הזו בצורה יפה ומכובדת.

ואז הגיע המפגש השלישי המיוחד שבסופו פתחתי את התיק בהתרגשות ושלפתי את הטופס כדי שתחתום לי. אך כשם שאני פשפשתי בתיק, כך גם מלוחה: פשפשה בתיקה ושלפה, איך לא, עוד ספר עב כרס.
ניסיתי לצחקק צחוק חביב כדי לשלוט בעצמי לא להתפוצץ והזכרתי לה, בתמימות, שזה המפגש השלישי והרי סיכמנו מראש שיהיו שלושה מפגשים.
"שלושה?! מה פתאום שלושה! בחיים לא אמרתי שלושה! אנחנו צריכות לפחות עוד עשרה מפגשים!"
לא רק שהיא לא מפסיקה לבלבל לי את המוח עם הדת שלה, עכשיו היא גם עושה ממני מטומטמת? נראה לה באמת שהייתי משתפת פעולה עם השטות הזו לו הייתי יודעת שמדובר ביותר משלושה מפגשים?
שיא השיאים נרשם כשהגברת הוסיפה בחיוך ערמומי: 
"נחמה, אם לא תבואי לשאר המפגשים אני לא אחתום לך!"
רתחתי מזעם. היא מאיימת עלי בחוסר חתימה? מי היא בכלל? יש עוד אלף כמוה והרבה יותר טובות.
חייכתי חיוך מאולץ, אמרתי לה שאת הספר הזה אני אקח בפעם הבאה כי כבד לי לסחוב אותו, והבטחתי שניפגש שבוע לאחר מכן. 
פחדנית עלובה. זה מה שאני.


באוטובוס בדרך חזרה הוצאתי את כל העצבים שלי על החתיך, על דודה שלי ועל סילה חברתי היפה והטובה, שדווקא מאמינה באלוהים אבל הזדעזעה מהסיפור לא פחות ממני. לאחר שיחות והתייעצויות ארוכות, כששבתי הביתה, התקשרתי למלוחה ואמרתי לה בנשימה עצורה שלמרות כל מה שנדמה לה, הדבר היחיד שאני מחפשת זה מישהי שכן תחתום לי ועם כל הכבוד לא מתאים לי להמשיך את ההדרכות האלה, תודה ושלום.


נרשמתי בצוהר, אחרי שבוע נפגשתי לחצי שעה עם מדריכה מקסימה ולבבית שהדריכה אותי וחתמה לי בחפץ לב.


כשהגיע מועד חלוקת ההזמנות התהפכה לי הבטן. כל כך לא רציתי להזמין את מלוחה, אבל מצד שני ידעתי שאין לי ברירה. בסוף שלחתי את אחותי להתקשר אליה לברר את הכתובת ושלחתי לה הזמנה בתקווה שזו תאבד בדואר ותגיע כמה ימים אחרי החתונה. אבל לא. ההזמנה שלי הגיעה ליעדה במועדה ומלוחה הגיעה לחתונתי. 
ויום אחרי החתונה פתאום מתברר לי שהחצופה, בלי להתבלבל, בזמן החופה שלנו, נעמדה לה למעלה (במקום בולט יותר מהחופה עצמה) והתפללה בדרמטיות האופיינית לה, תוך הזזת גופה קדימה ואחורה, נשיאת מבטים מוגזמים לשמים ווידואיי צלמים ('האם אני בפריים?'). בקיצור, כאמור, העיקר שכל העולם יראה אותה.


אגב, אנקדוטה קטנה לסיום- בעוד מלוחה עשתה כל שביכולתה כדי להחזיר אותי בתשובה, בביתה גרים בעלה וילדיה- בחילוניות מוחלטת (כולל טלוויזיה בסופ"ש!!).
גמל שאינו רואה את דבשתו? אולי. אבל לדעתי זה יותר בכיוון שאותם היא באמת מכבדת, בניגוד לאחרים, שלא באמת אכפת לה מהם והיא מרשה לעצמה לכפות עליהם את דתה. 


מרק עדשים נהדר עם מרכיב סודי ומושלם
זה מרק נהדר, מאוד פשוט להכנה, מחמם את הלב ומשכיח צרות

החומרים הדרושים:
5      בצלים קצוצים
500 גרם עדשים (רצוי של סוגת)
50    גרם חמאה
         מים
1.5   כפות כמון (מרכיב סודי!)
         מלח, פלפל שחור
          
הוראות הכנה: 
1.    ממלאים סיר במים. מוסיפים את הבצל הקצוץ ומביאים לרתיחה.
2.    מוסיפים את העדשים, בוחשים ומבשלים על אש בינונית כשעה, עד שהעדשים רכות.
3.    מוסיפים חמאה, כמון ומלח-פלפל לפי הטעם.
4.    מבשלים עוד 10 דקות ומגישים.

12 תגובות:

  1. אנונימי04 נובמבר, 2011

    איזה כיף , התחילה עונת המרקים

    השבמחק
  2. אנונימי06 נובמבר, 2011

    המרק נראה נפלא :)

    לעומת זאת נסיונות ההחזרה ל"חיק האמונה" מביאים גם לי את הסעיף..

    שאלה...האם אין צורך להשרות את העדשים טרם ההוספה לסיר?

    השבמחק
  3. תודה רבה:)
    אין צורך להשרות את העדשים! המרק ממש ממש פשוט להכנה וקוצר שלל מחמאות :)
    חורף נעים!

    השבמחק
  4. הזדעזעתי מחדש רק להיזכר... עצבים!
    מזל שיש מרק חם להתנחם בזרועותיו
    (וחברות כמוך! מתה עלייך...)
    נשיקות

    השבמחק
  5. ועוד משהו - אם אפשר לבקש שני מתכונים...

    1. את זוכרת שפעם שאלתי אותך על הנודלס המעולים שאמך היקרה הכינה לנו פעם שחזרנו מיואשות מעוד יום בחוליה המהוללה? יש סיכוי שתמצאי את המתכון הזה? הן היו אטריות ביצים ברוטב חום מתקתק בסגנון סיני... אם הייתי צריכה לנחש הייתי אומרת שהיה בהן רוטב סויה וסוכר חום...
    2. סופלה שוקולד... פלייייייייייייזזזז
    כבר קניתי מנז'טים והכל ורק מתכון אין :(

    אוהבת אותך, כבר אמרתי???
    :*

    השבמחק
  6. סילה, יפתי הבלתי מעורערת, שלום שלום! :-)
    1. אני ממש לא זוכרת, אבל יש לי את המתכון, אעלה אותו בקרוב ואם את בקרייבינג מטורף אשלח לך במייל.
    2. סופלה? את בטוחה שאת לא מתכוונת לפונדנט? ;-)

    השבמחק
  7. אנונימי19 פברואר, 2012

    נחמה מקסימה שלום!
    התגובה שלי ארוכה מדי, לכן אחלק אותה לשתי תגובות נפרדות:
    הגעתי אל הבלוג המהמם שלך רק לפני כשעה ומשהו ולא הפסקתי לקרוא ולקרוא ולהתרשם מכשרון הכתיבה המדליק שלך ומהתמונות המדהימות שאת מצלמת. שלא לדבר על מתכונים מעלפים שיש כאן..

    אני לא חשבתי שאשאיר תגובה, אבל אני לא יכולה שלא להתייחס לפוסט הנ"ל.
    אני הזדעזעתי לקרוא את מה שכתבת על אותה 'מלוחה'. לא מתאים בכלל מה שעשתה ואיך שהתנהגה.. אבל אפשר להתייחס אליה כאל חולה. לכל אחד יש איזו שריטה. אז זו השריטה שלה. תחשבי שהיא חולת פירסום ו'שופוני'. יש כאלה רבים שאני מכירה גם ממגזרים אחרים.. אבל מכאן ועד להכליל את כל הדתיים שהם כאלה, זה לא יפה ולא ראוי.
    גם אני אישה שומרת מצוות (חוזרת בתשובה שאף אחד לא הכריח ולא כפה עליי את זה, זה בא לי לגמרי מרצוני הטוב ואחרי מחשבה מעמיקה שבדרך זו אני רוצה לגדל את ילדיי ולחנכם וכו'..)
    לגבי הדתיים בשבעה שסירבו לעזוב, את יכולת להסתכל על זה בדרך אחרת מאשר הסתכלת. במקום לתת הרגשה לקוראים שלך שהם היו 'עלוקות', תראי את זה שהם פשוט מסרו נפשם למען מצוות ניחום אבלים שהיא מועילה מאוד לנשמת המת בשמיים. הם התפללו עבורה, אמרו קדיש, ועשו עוד דברים כדי להועיל לנשמה.. וכל זה בלי לבקש תמורה כלשהי. גמילות חסדים טהורה. אני מאמינה שלכל אחד יש בית, עיסוקים משלו, חיים משלו, והם בחרו להגיע מדי יום לתפילה ולהשאר שם כדי לזכות במצווה היקרה הזו. מה רע? למה לחפש תמיד משהו רע? אם לא היה מגיע אף אחד דתי שומר מצוות לבית שבו ישבו שבעה, אז היו פותחים את הפה שחילונים מופלים לרעה ושהדתיים לא מחשיבים אותם כראויים לברכות ולתפילות ולקדיש כמו שצריך.. וכאילו הדם שלהם הוא בצבע אחר ובוודאי שהיית עושה מזה כבר 'מטעמים' כאן בבלוג שלך בכתיבה כמה זה לא בסדר שלא הגיע ולו אדם אחד שומר מצוות כדי לכבד את אמא שלך במנהגים שעל פי המסורת היהודית גורמים לעליית הנשמה בשמיים..
    והנה, הם לא הפלו לרעה. נהפוך הוא- הם ישבו במסירות ובדבקות והתפללו ואמרו דברי תורה (לא כדי להחזיר אף אחד בתשובה, אלא כדי שכל אחד ייקח לעצמו מהדברים מה שירצה לקחת. כולנו צריכים להתחזק מדי יום במוסר ובלימוד איך להיות אנשים יותר טובים. וגם אם נאמרו שם הלכות, את לא ורצה לקחת מזה כלום, אל לא חייבת. זהו רצונך ואף אחד לא יכפה עלייך אחרת). על מה רצית שידברו שם? על מבנה האטום? ברור שעל דברי תורה. למה לחשוב ישר ולהציג את הדתיים שמקיימים מצוות כ'שוחרים לטרף' המחכים להגיע לבתים של אבלים רק כדי להחזיר בתשובה?! זה מקומם אותי.
    סליחה, אולי את לא תקבלי את דבריי, אבל ממש ממש כאב לי לקרוא את הפוסט הזה.

    השבמחק
  8. שלום לך :)
    ראשית, אני מתנצלת שפגעתי בך.
    שנית- אני לא חושבת שהכללתי. דיברתי עליה באופן ספציפי. כן, יש לי בטן מלאה על ענייני אבלות בדת. חד משמעית.
    כך או כך לא פגעת בי. יש מקום לדעות שונות ומגוונות.
    מאחלת לך מכל הלב בריאות בשפע! :)

    השבמחק
  9. אנונימי20 יוני, 2012

    נחמה יקירה
    בלוג מקסים יש לך, כתיבה נהדרת ומתוכנים מעולים,
    הזדהיתי עם כל מילה שכתבת!
    ונשאר רק לחזק את ידייך -
    תמשיכי עם האמת שלך בלי לצנזר את עצמך!!!
    את מקסימה!

    השבמחק
  10. אנונימי14 יולי, 2013

    נחמה,דבר ראשון,האוכל פה נראה פשוט טוב! דבר שני,באמת שזה מטורף מה שהיצור המוזר הזה עשה לך,אבל את יודעת משוגעים יש בכל מקום, ואני בתור חרדית מלידה יכולה לומר לך שזה שטויות מה שהיא אמרה לך,ובפטירת סבי המשפחה עמדה ודמעה ליד הקבר,אז... ודרך אגב, אין לי מושג איזה מנהג ספציפי הפריע לך בקטע של האבלות,אבל אני במקומך הייתי פשוט מנסה להבין מאיפה הוא הוא הגיע ומה המטרה שלו,במקום לסבול ולשנוא אותו. ועוד משהו,לצערי גם אמא שלי סבלה מהמחלה הבלתי נתפסת הזו,היא ניצלה מזה ואני מודה על זה בכל יום כמעט,אבל אם יש משהו שהבנתי בתקופה הזו,זה שאי אפשר לצפות מאנשים לכלום,ברוב המקרים הם לא יודעים איך להגיב וכל תגובה יותר פסיכית מהשניה אז פשוט הפסקתי לדבר על זה עם מי שלא עבר את זה...מומלץ בחום!

    השבמחק
  11. נחמה יקרה אהובה ומדהימה.וואו כאב בלתי נתפס..לא יכולה לדמיין אפילו.מבטיחה שבזכותך אפתח את הקשר עם אימי שכבר עכשיו מצוין עוד יותר..רק רציתי לומר לך שהמלוחה הזו סתם פסיכית בלי קשר מגזרי.ושאין שום עניין דתי לשחר לפתחם של אבלים וגם אם נתקלת בכאלו שאינם נעימיםזה לא מעיד על כולם..וזה גם לא יפה לכתוב על הלכות שבעיני אנשים מסוימים חשובות ומשמעותיות.גם אם אינך מבינה את טעמם את מה שכתבת.ומותר לפי הדת לבכות כמה שרוצים ואין בזה שום בעיה או היזק לנפטר.ההפך.אסןר לשמור בלב.צר לי שמלוחה הסתומה יצרה אצלך שם רע..בכל אופן זה פוסט ישן..ואת מדהימה מדהימה מהממת.אני מעריצה את הבחירה האמיצה שלך להתמודד ולא לשקוע.זה קושי שאיני יכולה לתפוס בשכלי...באהבה רבה.אני בטוחה שאימך מגן עדן שומרת את צעדייך.

    השבמחק

זה אולי נראה מסובך לכתוב תגובה- אבל זה לא :-)
ביחרו לעצמכם שם או הגדירו "אנונימי", כתבו תגובה, ליחצו על "פרסם הערה" והקישו את צירוף האותיות שיינתן לכם. זהו! התגובה נשלחה :-)