עשר שנים... זה כל-כך הרבה זמן! למעשה, שליש מהחיים שלנו אנחנו יחד...! :)
בעשר השנים הללו הספקנו לגור בשלוש דירות. הראשונה היתה בעמק הירוק תמיד, בבית הכי שווה שהיה לנו אי-פעם, בקיבוץ, עם גינה גדולה וחדרים ענקיים. המטבח, לעומתם, היה פצפון וכמעט בלי שיש או מקום ראוי לחתוך בו אפילו סלט (זכר לימים שבהם חדר-האוכל בקיבוץ פעל כמו שצריך). לספה החדשה שקנינו אז לקח בערך שלושה חודשים להישלח אלינו, מה שלא הותיר לנו כל ברירה אלא לשבת בסלון על מזרן. החתיך צחק אז שאנחנו מתנהגים כמו אבלים. הוא לא ידע שחמש שנים לאחר-מכן באמת נשב בסלון על מזרנים, הפעם מהסיבות הנכונות. הדרך היעילה ביותר לחתוך כמות גדולה של בצל - שימוש במשקפת שחיה מעולה. אין לכם? תתחילו לשחות ותקנו אחת. זה משגע! |
ואז באופן מאוד מאוד מפתיע התקבלתי לבצלאל וברגע אחד כל הקלפים נטרפו: נטשנו את ביתינו החדש-ישן ועברנו לירושלים, בה גרנו במשך ארבע שנים בדירה דוחה ומתפוררת, אבל... עם הסקה! אין דבר יותר מחמם את הלב והרגליים מאשר להסתובב בחורף הקפוא של ירושלים - יחפים. באמת. זו תחושה שפשוט אי-אפשר להסביר במילים.
יש כל מני אירועים וחלקיקי סיטואציות שאני זוכרת מתקופת ירושלים בהקשר של אימי המופלאה.
אחד הדברים שהכי זוכרים לאימי במשפחה הוא מסיבת הפתעה ענקית שהיא ארגנה לדודה שלה, ליום הולדתת השישים.
אחד הדברים שהכי זוכרים לאימי במשפחה הוא מסיבת הפתעה ענקית שהיא ארגנה לדודה שלה, ליום הולדתת השישים.
עשינו הפקה חוצת ערים: במשך שבועות ארוכים הסתובבנו בכל הארץ, מאתרות חברים ישנים וקרובים רחוקים, כדי שיצטלמו לסרט שערכנו עבורה. כל מפגש כזה היה מרגש ומרטיט לבבות, אבל האמת היא שאני הכי נהניתי מכל-כך הרבה שעות איכות עם אימי המופלאה, לבד - אני והיא.
שתינו נוסעות באוטו, מצפת ועד ערד - ומרכלות ומרכלות ומרכלות... היא לא ידעה אז שארבע שנים לאחר-מכן, כל האנשים שהבליחה בחייהם לחצי שעה של צילומים יבואו אליה, לעמק, להיפרד ממנה פרידה האחרונה.
בצל מטוגן ומתוק-מתוק-מתוק בלי טיפה של מתיקות מלאכותית. |
הנסיעות הארוכות והפרטיות האלה עם אמא שלי הן חוויות להתרפק עליהן. הן היו רגעים מזוקקים של אושר, רגעים כאלה, שאפשר היה לזהות כרגעי אושר בעודם מתרחשים ולא רק היום, בדיעבד, כשהיא כבר איננה.
היינו צוחקות על כל העולם. מדברות בלי סוף, שרות שיר עם הרדיו, הולכות לאיבוד ומוצאות את דרכינו חזרה.
כמה חסרות לי השיחות האלו.
כמה חסרות לי השיחות הלא-נגמרות האלו, הצחוק המתגלגל.
כמה חסר לי דיבור ראוי בקודים!
כבר למעלה משלוש שנים שלא דיברתי בקודים "כמו שצריך".
היתה, לאימי המופלאה ולי, כמעט שפה סודית. הקודים היו כל-כך ברורים לשתינו, למרות שמעולם לא הגדרנו אותם. פשוט הבנו אחת את השניה ללא מילים. תנודת ראש קלה, שאיש מלבדנו לא היה מבחין בה, הספיקה כדי לפרוץ בצחוק גדול ולהבין. להבין הכל.
אלוהים, כמה שאני מתגעגעת לתחושה הזו. לתחושה שיש אישה אחת בעולם שמבינה אותי בלי שאצטרך לומר מילה. ויותר מזה אני מתגעגעת וכמהה לתחושה שיש אישה אחת בעולם שאני מבינה אותה, בלי שהיא תצטרך לומר מילה.
השבוע קרה לי משהו כל-כך מוזר.
כתבתי צ'ק ובלי לשים לב חתמתי את החתימה של אמא שלי.
כתבתי צ'ק ובלי לשים לב חתמתי את החתימה של אמא שלי.
בעבר הייתי משתמשת בחתימה שלה המון - כשהייתי עושה שופינג עם הויזה שלה, כשהייתי מבריזה משיעורי ספורט (באישור הורה, כמובן...) כשהיתה נותנת לי את הצ'קים שלה לחוגים שלי. חיסכון זמן. הייתי פשוט ממלאת את הדברים לעצמי ומזייפת, באישורה, את החתימה שלה. אחרי שנים של אימונים, זייפתי אותה בצורה מושלמת. יחד עם זאת, שנים כבר לא השתמשתי בחתימה שלה. מאז שעזבתי את הבית, למעשה.
והנה פתאום, בלי לחשוב עליה בכלל, אחרי ששנים לא עשיתי את זה, פתאום היד שלי חתמה "טובה רון". עיגול האותיות המיוחד שלה. הסלסול הכמעט בלתי מורגש באות ה'.
והנה פתאום, בלי לחשוב עליה בכלל, אחרי ששנים לא עשיתי את זה, פתאום היד שלי חתמה "טובה רון". עיגול האותיות המיוחד שלה. הסלסול הכמעט בלתי מורגש באות ה'.
אנחנו עוברים בקרוב לבית חדש שאמא שלי לא יודעת על קיומו. היא מעולם לא תראה אותו או תדרוך בו. היא לעולם לא תוזמן אלי לטעום קינוח חדש או סתם לשבת על קפה. היא לעולם לא תתקשר מלמטה להגיד שהיא לא מוצאת חניה והיא לעולם לא תבוא אלי לערוך סרט למסיבת הפתעה שהיא מארגנת למישהו קרוב לה.
היא לעולם כבר לא תהיה חלק מהבית הזה או משום דבר אחר.
היא לעולם כבר לא תהיה חלק מהבית הזה או משום דבר אחר.
מאז שהלכה יש בי רצון לשמר את הקיים. כל מני דברים שהיא קנתה לי, גם אם כבר נמאס לי מהם, פתאום מקבלים ערך ומשמעות בלתי נתפסים. דברים שעשיתי והיא ידעה עליהם - חשוב לי מאוד לשמר. זו הסיבה שהיה לי כל כך מוזר להתחיל עבודה חדשה בלי שהיא יודעת. להתחיל לנגן באקורדיון בלי שהיא יודעת, אפילו לנסוע לחו"ל בלי שהיא יודעת ונפרדת ממני לפני הטיסה - היה לי קשה ומוזר.
ופתאום בית חדש... זה הרי כל כך משמעותי. איך אני יכולה לקבל החלטה כזו בלי שהיא תהיה חלק ממנה?
לפני חמש שנים, כשנכנסנו לדירה הישנה לראשונה, היא זו שהיתה כדי לעזור לנו. היא זו שנפגשה עם החתיך בזמן שלי לא התאפשר לקחת חופש מהעבודה ונסעה איתו לראות דירות. בצהריים הם התקשרו ממסעדה וסיפרו לי שאין דירות שוות והכל נראה זוועה אבל לפחות הם נהנים יחד. ואז פתאום מרפרוש סתמי של עמוד הדירות בלוח - הם ראו את הדירה שלימים הפכה שלנו.
היא עזרה לנו לנקות אותה כשנכנסנו. תוך כדי העבודה הפיזית והקירצופים, הבטן שלה כאבה נורא עד שהיא לא יכלה יותר לשאת את הכאב ונסעה. היא לא ידעה אז שהיא כבר לגמרי-לגמרי חולה. היא לא ידעה אז שרק שנה ארוכה לאחר-מכן נגלה שהיא חולה. היא לא ידעה אז שעד שנגלה שהיא חולה, כבר יהיה מאוחר מדי כדי להציל.
היא לא ידעה אז כמה היא תחסר לי.
היא לא ידעה אז כמה אני אתגעגע אליה.
כל יום.
כל לילה.
כל רגע עצוב.
ובעיקר, כל רגע משמח וכל התחלה חדשה, שהיא לא חלק ממנה.
כבד קצוץ
(או כפי שאימי היתה קוראת לו: "ממרח כבד")
(או כפי שאימי היתה קוראת לו: "ממרח כבד")
החומרים הדרושים:
1 ק"ג כבד עוף, נקי.
1.5 ק"ג בצל לבן או סגול.
6 ביצים
שמן לטיגון
מלח, פלפל שחור ואם רוצים - כמון.
הוראות הכנה:
1. קוצצים את הבצל לפרוסות. מומלץ לא להשתמש במעבד מזון כדי לא לגרום לבצל להגיר נוזלים.
2. על להבה בינונית ובמחבת טובה, מטגנים את הבצל במעט שמן. יש לערבב מעת לעת ובעיקר להקפיד שלא יישרף אלא רק יזהיב ויוציא את כל המתיקות שבו. מניחים בקערה עמוקה.
3. באותה מחבת מטגנים את הכבדים מעט, שיישארו עסיסיים מבפנים. שימו לב לא לייבש אותם. מתבלים במלח, פלפל שחור וכמון (אם רוצים). טועמים ומשפרים טעמים במידת הצורך.
4. שמים את הכבד בקערה עם הבצלים ושומרים במקרר, רצוי למשך הלילה.
5. מכינים ביצים קשות נפלאות ולא יבשות: בסיר קטן מניחים את הביצים וממלאים אותו במים עד גובה הביצים. מכסים את הסיר ומביאים לרתיחה. לאחר דקה וחצי בדיוק מכבים את האש וממתינים חמש דקות בדיוק. מקלפים את הביצים ומתמוגגים. (אגב - את המתכון הנהדר הזה מצאתי בבלוג כלשהו שאני לא מצליחה להיזכר כדי לתת לו קרדיט. הכותבת השתמשה בביטוי: "ביצה חצופה". אם למישהו יש מושג - אשמח לשמוע ולתת לה את הקרדיט והלינק הראויים לה. תודה!)
את פשוט נהדרת! כל פוסט ופוסט, כאילו מדבר ישירות אליי. אמך נשמעת (נכתבת?) אדם מדהים!
השבמחקתודה מקרב לב :)
מחקאת שוברת את ליבי..
השבמחקפוסט נפלא עד כאב
תודה, אפרת יקרה :)
מחקהמתכון נראה מצויין.
השבמחקולאמא שלי אני מתגעגעת כבר ארבע שנים (פחות שלושה שבועות...), ובדיוק כפי שכתבת - היא חסרה בזמנים הרעים ובמיוחד בטובים, והיא חסרה לי מאוד מאוד בשינויים שעוברים עלי בחיי.
ואין מה לעשות. וזה מתסכל.
מה יש לומר... חיבוק ענק של היזדהות מייאשת...
מחקנפלא, כרגיל...
השבמחקמי שמתגעגע לקרוב אהוב - יכול להבין את הכאב
הערה נודניקית :
סעיף 4 במתכון דורש תיקון ...
תודה מקרב לב.
מחקהסעיף תוקן! :)
שוברת לבבות קטנה
השבמחקאני שבור ללא תקנה..
את כותבת על/אל אמך ואני דומעת.פשוט לא מתקבל על הדעת שאימותינו מתות.פשוט...לא יתכן.
טליה
תודה, טליה יקרה :)
מחק:((
השבמחקכל מילה ומילה...
לא עדכנתי אותך אבל טסנו לפני חודשיים לשליחות בברזיל, וזה עוד משהו בחיים שלנו שאמא שלי לא חווה איתנו, לא מתקשרת בסקייפ, לא לקחה אותנו לשדה התעופה, לא תהיה שם כשנחזור..
ממש מתגעגעת להרגשה הזו כמו שכתבת- שיש מישהי שמכירה אותי הכי טוב מכל אחד אחר, יודעת מה עובר עליי רק ממבט חטוף בפנים שלי ולא צריך להרבות במילים כדי להבין אחת את השניה..
ביום ראשון חגגתי עם עצמי את יום ההולדת של אמא שלי, היא בחיים לא תהיה בת 53 אבל היתה יכולה להיות..וכמעט שנתתי לה מתנה ליומולדת הזה- הייתי אמורה ללדת בדיוק באותו יום, אך היתה הפלה, ובעזרת ה' עוד כמה חודשים אלד-כבר הריון חדש.
אבל התאריכים האלה צובטים ולא מרפים..
חיבוק מרחוק!
תם
כתבתי תגובה ארוכה והיא נמחקה,
השבמחקמנסה שוב בלי להתייאש..
חותמת על כל מילה בפוסט הזה..
כל דבר חדש שאנחנו עושים תמיד חושבת על כך שאמא שלי לא שותפה לחידוש..
הגענו לברזיל לפני חודשיים במסגרת שליחות, וגם זה- אמא שלי לא חווה איתנו את הכל, לא עזרה באריזות, לא הסיעה לשדה התעופה וחיבקה אותי לפני שעליתי על המטוב, לא מתקשרת בסקייפ לדבר איתי ועם הנכדים שלה (שלא ראו אותה אף פעם), ולא תחכה לנו בחזרה לארץ..
מתגעגעת מאד מאד להרגשה הזו כמו שכתבת- שיש מישהי אחת בעולם שיודעת בדיוק מה אני חושבת ומרגישה\ ומספיק לה מבט אחד חטוף בעיניים שלי או מילה בטלפון- להבין מה קורה איתי..
ביום ראשון היה לאמא שלי יום הולדת, ז"א לא היה- כי היא לא תהיה אף פעם בת 53, אבל ביום הזה אני תמיד מזכירה לעצמי שעוד זמן עבר..והשנה היה טעון במיוחד- הייתי צריכה ללדת בדיוק בתאריך הזה אבל ההריון נפל די בהתחלה, אז שני דברים חשובים ומתמוססים בתאריך אחד מיוחד.
(בעזרת ה' יש הריון חדש..)
אז חיבוקים מהיבשת הדרומית והרחוקה, תמשיכי לכתוב בדיוק את המילים הנכונות והנוגעות ולהכין דברים טעימים כמו כבד קצוץ!!
תם
תודה תם. ריגשת אותי מאוד, כרגיל...
מחקלא מאמינה שאת בברזיל! וואו! מאחלת לך רק דברים טובים ולידה קלילה :)
תודה שכתבת!
כל כך עצוב וכל כך מזדהה!
השבמחקאיבדתי את אימי, את כל עולמי, לפני 5 חודשים! וזה קשה מבפנים!
אני לא נוהגת להגיב בד"כ אבל הפעם חרגתי ממנהגי ,מצאת לך דרך ומפלט ראויים ממש להערצה .נותר לי רק להצטער שלא התחלת לכתוב את הבלוג לפני כ10 שנים זה היה יכול ממש להיות לי לעזר ...
השבמחקאה , ושחכתי לשאול מהיכן הקערה המדהימה ??
השבמחקתודה רבה לך :) הקערה מ״לגעת באוכל״ סניף פתח תקוה, אבל לדעתי יש גם בחנויות של סולתם.
מחקאוףףף איתך. כל פעם אני מבטיחה לעצמי לא להכנס לבלוג שלך מהסיבה היחידה...שאני עצובה כמה שעות בגללו...אבל לא יכולה לעמוד בהבטחתי.:) אני מבטיחה לך שאמך האהובה רואה את הבית החדש שלך מלמעלה. יודעת בדיוק מה קורה איתך!!! גם אם אינך רואה אותה פיזית...דברי אליה,היא שומעת!!! נשיקותתתת וחיבוק גדול!!!
השבמחקלתת לך חיבוק ולא לעזוב..
השבמחקכל כך מבינה ומזדהה עם כמה מהדברים שכתבת..
את מרגשת.
השבוע יעבור חודש מאז מותו של אבא שלי. לוקמיה. אני קוראת את הבלוג המופלא שלך כבר כמעט שנתיים, ובכל פעם באות הדמעות מעצמן. לא פעם ניסיתי לשים את עצמי במקומך, וזה נראה לי בלתי אפשרי לדמיין את החיים ללא אמא. והנה אני כאן, מנסה להתרגל למחשבה שאין לי אבא. שכל הקשר הסוער הזה איתו, רווי כעסים, עלבונות וכאב, אבל אמיץ וחזק ובל יינתק (אני יודעת, כי ניסיתי) כל זה נקטע. ודוקא עכשיו, כשבשלוש השנים האחרונות (מאז שנולד הבן המתוק שלי, נכד זה עסק מרכך לבבות...) התחיל להיות כ"כ טוב, דוקא כשהתחלתי סוף סוף להפתח, להרשות לעצמי להשען קצת על הכתף הגדולה הזאת, לנוח. דוקא עכשיו נגמר הכל, לפני שהתחיל.
השבמחקמה אגיד לך, נחמה יקרה? אני מאחלת לך שתשמרי מכל משמר על האוצר העצום והנדיר הזה של חוויות וזכרונות מאמך המופלאה. ושלאורך חייך הוא ישמש לך לא רק מקור של כאב וגעגוע, אלא גם של תקווה ונחמה.
מחר ימלא חודש למותו של אבא שלי. לוקמיה. אני קוראת את הבלוג הנפלא שלך כבר כמעט שנתיים, ולא פעם ניסיתי לדמיין את עצמי במקומך, וזה היה קשה מנשוא. ופתאום אני מנסה להתרגל לעובדה שאין לי אבא. שהקשר הסבוך איתו, שהיה הרבה פעמים כואב, וקשה ומלא כעס, אבל היה גם חזק ואמיץ ובל יינתק (אני יודעת, ניסיתי), כל זה נקטע ולא ישוב עוד. וזה כל כך כואב כי דוקא בשנים האחרונות פתאום היה טוב, (ובמיוחד מאז שנולד הבן המתוק שלי. נכדים זה דבר שממיס לבבות...) סוף סוף הרשיתי לעצמי להפתח, להרגע, להשען קצת על הכתף הגדולה שלו ולנוח. ועכשיו פתאום נגמר הכל, לפני שהתחיל.
השבמחקמה אומר לך נחמה יקרה? נראה שאמך המופלאה הותירה לך אוצר בלום של חוויות, זכרונות. היא נתנה לך, בחייה הקצרים מדי, יותר משהרבה ילדים זוכים לקבל מהוריהם בחיים שלמים. אני מאחלת לך בכל ליבי שהאוצר הנפלא הזה יהיה לא רק מקור כאב וגעגוע אלא גם מקור של אהבה ונחמה.
בהצלחה במעבר הדירה, ותהנו מהבית החדש!
אוי יקירה... כמה בכיתי מהתגובה שלך... הלב נשבר.
מחקנמאס. פשוט נמאס מהמחלה הארורה הזו, שלוקחת את כולם אחד-אחד.
נשבר לי כבר לשמוע על אנשים שנותרים יתומים.
הלב מתפוצץ מלקרוא את מה שכתבת. המילים שלך מרסקות אותי...
איתך בכאבך הבלתי נסלח.
שלא תדעי עוד צער...
אני לא יודעת איך את מצליחה לעשות את זה אבל..... את שומרת עליה חיה.
השבמחקריגשת אותי נורא, מורן..
מחקתודה מקרב לב שכתבת לי.
אני לא מכירה אותך אבל את פשוט מהממת.
השבמחקכל פוסט שלך מעלה בי דמעות.
אני מקווה שהכתיבה אולי מצליחה לנחם קצת...
מאחלת לך רק טוב והרבה אור! וכמובן בריאות לכל הסובבים אותך.
תודה רבה שכתבת!
מחקאני בקושי מכירה את הבלוג שלך, למען הדיוק זה הפוסט השני שלך שאני קוראת. ולא בגלל הכבד - אני בכלל צמחונית!
השבמחקאבל מיתומה מאם אחת לאחרת... הייתי חייבת לקרוא וגם להגיב (כנגד מנהגי).
ריגשת אותי מאוד.
בקרוב יעברו 9 שנים מאז שאימי נפטרה, כשהייתי רק בת 20. הכאב לא עבר במהלך השנים, אמא תמיד חסרה (אני אוהבת להגיד שאין גיל או רגע מתאים בחיים לאבד אמא), אבל יש משהו שכן השתנה מבחינתי והובן לי במהלך השנים, חשבתי לשתף אותך (ואת כל הרשת..?).
נשמע שהייתה לך אמא נהדרת, והיה לכן קשר מדהים ומשמעותי כל כך. מצד אחד החוסר עצום, אך מצד שני הרווח גם מורגש. כתבת שאמא שלך לא תבקר אצלך בבית, זה נכון שהיא לא תהיה שם (לא יודעת אם היא בשמים, רואה ודברים - אישית, אני לא מאמינה בזה לצערי), אבל אני מרגישה שהיא מאוד שם: בזכרונות שלך, בריחות המתכונים שלה, בתחושות האמהיות שננטעו בך, בחוויה שיש אישה שמבינה אותך בלי מילים (וואוו איזו חוויה!) ובעוד הרבה דברים בתוכך.
לא יודעת אם הצלחתי להעביר את כוונתי, אבל אני מקווה שתראי את האמא שלך שבתוכך ותוכלי להנות קצת מלהיות איתה.
כל כך קשה לי לקרוא תגובות כמו שלך, שמתחילות במשפט המרסק: "מיותמה מאם אחת לאחרת..."
מחקכל כך נשבר לי לשמוע על יתומות מאם, כל כך נשבר לי לשמוע על עוד ועוד אימהות שהולכות ומשאירות ילדים אחריהן, להמשיך לגדול לבד.
תודה מקרב לב שכתבת לי. ריגשת אותי בכל מילה שכתבת, נכנסת לי עמוק עמוק לתוך הלב.
משתתפת בצערך. מכל הלב.
תודה.
הי, גליתי את הבלוג שלך לאחרונה, והוא מרגש ומקסים, ובעיקר פרויקט הנצחה מדהים. בחיים לא פגשתי ולא הייתי פוגשת את אמא שלך, ורק מלקרוא קצת בבלוג שלך קולטים איזו אישה מדהימה ומיוחדת היא היתה. היום הבן הקטן שלי רצה להראות לי משהו, אז גנבתי מאמא שלך את המשפט "תכין את הכל, אני מכינה תה (לא שותה קפה...) ובאה". אהבתי!
השבמחקמאחלת לך (ולי) שתצליחי ליצור בית כמו שגדלת בו. כנראה שאני צריכה להתחיל לבשל קצת יותר...
תודה מיה, כל כך ריגשת אותי במה שכתבת. תודה לך!
מחקהי מתגעגעת לפוסטים שלך... הכל בסדר???
השבמחקהכל נהדר :) תקופה לחוצה במיוחד... תודה על הדאגה!
מחקהמתכון נשמע פשוט מדהים ומדויק בטעמו. כשיש בבטן תינוק זו בעיה לקרוא ולא להכין. וכל פעם שאני קוראת אותך הדמעות עולות והתחושה החזקה שעולה מהמילים שלך, את ממש משרטטת את אמא שלך נפלא, זכית להיות במחיצתה שנים טובות כל כך.
השבמחקהי נחמה,
השבמחקהבלוג שלך פשוט מקסים וכל דבר שאת יוצרת יותר יפה מקודמו..
רציתי לשאול שאלה קטנה- מהיכן את משיגה את הקופסאות החד פעמיות היפייפיות שבהן את משתמשת? (ראיתי הרבה מהן בעמוד הפייסבוק שלך)
תודה רבה :)
מחקאני תוהה על אילו קופסאות את מדברת... אם את מתכוונת לקופסאות השקופות העגולות - קניתי אותן בבורסה ברמת גן, באיזו חנות מבית "קופונפון". חנות מעט שכוחת אל אבל יש בה לא מעט אוצרות חד פעמיים... :) מקווה שעזרתי!